תלמודה של ארץ ישראל, מסכת ברכות: 0019

א:
במשנה מצאנו שהחכמים סברו ששמע של ערבית יש לקרוא לפני חצות הלילה. אולם, גם מצאנו שרבן גמליאל סבר ששמע של ערבית מותר לקרוא במשך כל הלילה עד לעלות השחר. במשנה כעת מבארים שרבן גמליאל לא זו בלבד שהחזיק בעה חולקת אלא גם פסק לפיה הלכה למעשה. שהרי כשבניו חזרו מאיזו חגיגה בשעה מאוחרת מאוד הוא אמר להם שכיון שעמוד השחר טרם עלה חובה עליהם לקרוא שמע — בניגוד לדעתם של שאר החכמים.

ב:
בגמרא כעת שואלים בתמיהה איך ייתכן שלא בלבד רבן גמליאל חולק על שאר החכמים אלא שגם פוסק הלכה למעשה לפי דעתו החולקת? דבר זה יוצא דופן ומתמיה, שהרי הכללים מלמדים שאף על פי שלחכם זה או אחר יש דעה הלכתית שונה דעת רוב החכמים חייבת להתקבל הלכה למעשה. כעת בגמרא מביאים שתי דוגמאות של חכמים מפורסמים שהחזיקו בדעה אחת בינם לבין עצמם אך כשנתבקשו לדבר הלכה במצב מסוים ונתון השיבו לפי דעת רוב החכמים.

ג:
רבי מאיר משמש דוגמה ראשונה. נראה שלעיתים קרובות היו מטפלים בחולה על ידי כך שעוטפים אותו באריג או מגבת ["אלונתית"] שכבר היה ספוג בתערובת של שמן ויין. (ושמא טיפול זה נחשב כיעיל להוריד חום.) לפי דעת החכמים מותר לטפל כך בחולב בשבת בתנאי שההכנות לטיפול — ערבוב הנוזלים יחד — נעשה לפני כניסת השבת. רבי מאיר חולק על דעה זו והיה מתיר את ההכנות לטיפול זה גם בעצם יום השבת (ככל הנראה בגלל השפעתו לטובה על מצב הרוח של החולה). אולם, כשהוא עצמו חלה ותלמידיו רצו לטפל בו בדרך הזו הוא סירב לקבל את הטיפול והסביר שלגבי אחרים היה מוכן לנקוט בגישה מקלה אך כשהוא עצמו נוגע בדבר עליו לקבל את הדעה המחמירה יותר "דהא פליגי עלי חברי".

ד:
הדוגמה השניה נוגעת ברבי עקיבה (שהיה אחד מרבותיו של רבי מאיר ואחד מתלמידיו של רבן גמליאל). התורה מחייבת אדם שבא במגע עם גופה או חלק כלשהו של גופה להיטהר מטומאתו:

אחת מהמסכתות הסתומות ביותר של המשנה היא מסכת אהלות שמטפלת בנושא זה. בגמרא מביאים מחלוקת בעניין זה בין רבי עקיבה לבין שאר החכמים. במחלוקת זו החכמים מקילים ורבי עקיבה מחמיר.

ה:
אופן הקבורה בארץ ישראל בתקופת התלמודים היה להשכיב את הגופה על מדף בתוך קבר משפחתי או קבוצתי — בדרך כלל מערה — אשר נסתם על ידי גולל (אבן גדולה) והיו פותחים אותו לשני סוגים של אירוע בלבד. את הקבר היו פותחים או כדי להכניס לשם גופה חדשה או כדי להוציא משם שרידי גופה. חיכו זמן כדי לאפשר לגופה שהוכנסה לשם להתפורר; לאחר מכן היו מורידים את העצמות מהמדף ומכניסים אותן אל תוך כלי קטן (גלוסקמה) שעליו היו חורטים את שמו של המת. ברור שלפעמים איכשהו עצמות התפזרו.

ו:
יום אחד הכניסו עצמות אל תוך בית הכנסת שבעיר לוד (מקום מגוריו של רבי עקיבה). דעת רופאים מומחים קבעה שאלה היו העצמות של יותר מאדם אחד. האם כל הנוכחים היו טמאי-מת אם לאו? החכמים ידעו שדעת הרוב היתה שעצמות אלה לא מטמאות; אך דעת רבי עקיבה היתה שונה והוא היה נוכח, ומחמת כבודו החליטו להצביע כדי לקבוע את דעת הרוב של הנוכחים.

ז:
ההצבעה היתה הצבעה גלויה: כל חכם נשאל מה דעתו, האם העצמות מטמאות או אינן מטמאות. הואיל והוא היה גדול החכמים שנכחו רבי עקיבה נשאל ראשון. הוא הצהיר שהעצמות אינן מטמאות — שלא לפי דעתו המוכרת! הואיל וכבר הצביע בעד טהרת העצמות לא היה כל טעם להמשיך עם ההצבעה.

ח:
הדיון הזה נמשך בגמרא. נעקוב אחרי המשך הדיון הזה בשיעור הבא אי"ה.