sukkah-h027

א:
כבר הסברנו מדוע לא ניתן לקיים את המצוה אם אחד מארבעת המינים (או כל ארבעתם!) אינו שייך לבעליו באופן חוקי. הרשו לי להזכיר לכם את אשר כתבתי בסוכה 025:

הדרישה הזו נובעת מבדיקה מדוקדקת של הכתוב בתורה [ויקרא כג מ]:

את "לכם", שהיא מעין מילית קשר, הבינו החכמים כרומז על כך שהאתרוג חייב להשתייך לאדם שמשתמש בו. פרוש הדבר שאתרוג גזול או גנוב פסול, לא רק מסיבות מוסריות-הלכתיות אלא גם מסיבות ליטורגיות-הלכתיות.

ב:
למעשה, גם הסברנו מדוע אתרוג שהתיבש הוא פסול לשמש כאחד מארבעת המינים. שוב בסוכה 025 כתבתי:

הכתוב בתורה, פרי עץ הדר, הובן כמתיחס לאתרוג. אבל בביטוי "פרי עץ הדר" החכמים סברו שהתואר "הדר" צריך לחול על כל ארבעת המינים ולא רק על האתרוג.

ברור שאתרוג יבש לא יכול להיחשב כביטוי הולם של תפילה לעונה גשומה לה מיחלים באקלים של ארץ-ישראל.

ג:
הסברנו גם את המושגים 'אשרה' ו-'עיר נידחת'. ראו, שוב, סוכה 025.

ד:
כעת עלינו להסביר את המושג 'ערלה' (בהקשר של אתרוג). התורה [ויקרא יט כג-כה] אוסרת עלינו לאכול את הפירות של עץ במהלך ארבעת השנים הראשונות של חייו. רק מהשנה החמישית ניתן לאכול את הפרי:

פירותיו של עץ, במהלך שלוש השנים הראשונות של חיי העץ, ניקראם ערלה. זה, כמובן, כולל גם את האתרוג. התורה מסבירה שאת הפרי של השנה הרביעית אין לאכול אלא הוא משמש כשלמי תודה לה'.

ה:
במהלך שנות לימודינו הסברנו את המושג 'תרומה' פעמים רבות. הוא מתיחס למוצרי מזון — על פי רוב חיטה — שהאיכר נותן לכוהן לפי בחירתו כפי שנדרש מדאורייתא. תרומה שנטמאה אסורה לאכילה. זו הסיבה שאם כוהן קיבל אתרוג כתרומה ולאחר מכן האתרוג נטמא, לא ניתן להשתמש בו כדי לקיים את מצות נטילת ארבעת המינים.

ו:
נראה אך הגיוני שכוהן יוכל להשתמש למצות ארבעת המינים באתרוג שהוא קיבל כתרומה ושהוא עדיין כשר. אף-על-פי-כן, משנתנו מציינת שלכתחילה אין להשתמש באתרוג כזה. במסכת ידים למדנו על הדרכים השונות בהן מזון טהור יכול להיטמא. אחת מהן היא מגע עם לחות. כשהכוהן מביא את האתרוג במגע עם שלושת המינים האחרים, שהם על פי רוב לחים, הוא יוצר את התנאים המאפשרים לאתרוג להיטמא (מפני שהוא כבר נעשה לח). מפאת קדושת התרומה אין להתייחס אליה בקלות דעת כזו.

ז:
אולם, אם אתרוג שהיה תרומה שימש למצוה, המצוה קוימה בדיעבד, אך היה עדיף להשתמש באתרוג שאינה תרומה.

ח:
'דמאי' הוא מושג טכני המתאר תוצרת שלא ניתן לקבוע את מעמדה בהקשר של תרומות ומעשרות. פעמים רבות הסברנו שישנם ניכויים מסויימים שצריך להפריש מתוצרת השדה והפרדס: חלקם ניתנו ללוי (שבעצמו חייב לתת חלק מהמעשר שלו לכוהן), וחלקם נתנו לעניים. אנשים פשוטים שהשתדלו להיות שומרי מצות נמנעו מלאכול דמאי. לפיכך, לכתחילה, אתרוג שהוא דמאי, אין להשתמש בו, וזו המילה האחרונה של בית שמאי. אולם, אם בכל זאת השתמשו בו, המצוה קוימה היות ודמאי יכול להיאכל על ידי עניים; זוהי המסקנה של בית הלל (שדעתם התקבלה להלכה).

ט:
בכמה שנים מהמחזור החקלאי של שבע שנים שמסתיים בשנת השמיטה המעשר לא ניתן לעניים אלא נלקח לירושלים ושם הוא נאכל. אותו הכלל חל על המעשר הזה: לכתחילה אין להשתמש בו אבל בדיעבד אם השתמשו בו המצוה קוימה.