sukkah-h021

א:
משתי המשניות האחרונות שלמדנו בפרק זה מתברר שאנו חייבים לאכול את הארוחות שלנו בסוכה (למעט ארוחות לא פורמליות, אקראיות וחטיפים). רבות ממצות עשה של התורה ניתן לכמת. כלומר, כאשר ביצענו את המצווה קיימתי אותה — לפחות לפרק זמן קבוע. לדוגמה, אנו חייבים לאכול מצה בליל הסדר בפסח; אבל לאחר שאכלנו כזית מצה קיימנו את המצווה לשנה זו ואין אנו צריכים להמשיך ולהתמיד באכילת מצה לכל אורך החג עד בלי די. (מצד שני, מצווה כמו "כבד את אביך ואת אמך" אינה מוגבלת ואין אדם יכול לומר שהוא קיים את המצווה ורשאי כעת להתעלם ממנה מכאן ואילך.) אם כן, כמה סעודות חייבים לאכול בסוכה במהלך החג?

ב:
בתקופת החכמים היה נהוג לאכול שתי סעודות ביום. אחת היתה באמצע הבוקר והאחרת בערב. (בימינו אולי היינו מכנים אותן ברנץ' וארוחת ערב.) אנשים היו מתחילים את יום העבודה שלהם — ללא ארוחת בוקר — והיו לוקחים הפסקה במהלך הבוקר כדי לאכול. בתחילת הערב, אחרי רדת חשיכה , הם היו יושבים לארוחה שניה.

ג:
רבי אליעזר סבור שאת כל ארבע-עשרה הארוחות צריך לאכול בסוכה — שתי ארוחות ביום לכל שבעת ימי החג. יש הגיון מסויים באופן חשיבתו. התורה [ויקרא כג מב] אומרת:

כבר הראנו שכוונת "תשבו" בסוכה הובן על ידי החכמים כמורה על אכילה, שתיה ולינה — ובמיוחד אכילה. אם כן, רבי אליעזר אומר שלא זו בלבד שעלינו לאכול את ארוחותינו בסוכה, אלא אף זו: חובה לאכול שתי סעודות בסוכה בכל יום. חטיפים נוספים ניתן לאכול מחוץ לסוכה, אך הם לא יכולים לבוא במקום ארוחות החובה.

ד:
רבי אליעזר היה אחד החכמים הבולטים בדור שחי במהלך תקופת חורבן בית המקדש השני (אוגוסט שנת 70 לספירה) והוא נטל חלק גדול במשימת השיקום לאחר הכישלון במלחמה. עמיתיו העריכו אותו מאוד, אבל הוא גם הוכר כמי שמחזיק בדעות לא מקובלות בהלכה. אין בכוונתי לרמוז בכך על כפירה; הוא פשוט הלך בתלם שונה מזה של חבריו. הוא נקרא 'שמותי', כלומר, הוא נטה לכיוון תורת בית שמאי, ולאו דווקא לתורה הרווחת יותר של בית הלל. הוא היה שמרן מאוד בדעותיו הדתיות.

ה:
אולי תזכרו שבית הלל יצג את מעמדות הפועלים העירוניים בעוד שבית שמאי יצג את אלו שהיו יותר עשירים וכפריים. (אני מקבל כאן את התאור של אליעזר פינקלשטיין בעניין הזה.)

ו:
שאר החכמים אינם מקבלים את דעתו של רבי אליעזר. על אף שדעתו היא הבנה הגיונית של מצוות התורה היא מתעלמת מהעובדה שלמצוות טקסיות חייב להיות סוף וכמות ברי הגדרה. כלומר שבעניינים טקסיים צריך שאדם יוכל לומר שקיים את המצווה.

ז:
החכמים דורשים הקבלה בין חג הפסח לבין חג הסוכות. כפי שציינו קודם, המצווה לאכול מצה מוגבלת ללילה הראשון של פסח בלבד. בפירושו למשנתנו רמב"ם מסביר:

כמו שבפסח אדם פטור מלאכול מצה לאחר ליל הסדר אם הוא בוחר בכך, כך בסוכות אדם פטור מאכילה בסוכה לאחר הלילה הראשון של החג אם כך הוא בוחר לעשות. (החכמים מסכימים שאף על פי כן, מחוץ לסוכה ניתן לאכול רק חטיפים; אם מישהו חפץ לחיות על חטיפים במשך שאר החג ולא לאכול את ארוחותיו בסוכה, הוא רשאי לעשות זאת.)

ח:
רבי אליעזר גם סבור שאם אדם — מסיבה זו או אחרת — לא קיים את המצווה של אכילה בסוכה בלילה הראשון של החג יש 'להשלים' את החסר או לפצות על כך על ידי אכילה בסוכה במה שהוא מכנה 'לילי יום טוב האחרון' של החג, שהוא למעשה חג נפרד, חג שמיני עצרת. זה בהחלט מוזר! אין כל מצווה לשבת בסוכה בשמיני עצרת! התורה מקפידה להדגיש שחג הסוכות הוא חג של שבעה ימים.

ט:
שאר החכמים שוב חולקים. שלא כמו פסח, אין יום טוב ביום האחרון — השביעי — של סוכות: זהו חול המועד, יום חול שבחג. כך שאפילו אם החכמים היו מקבלים את הרעיון של רבי אליעזר להשלמה (דבר שהם לא מקבלים) אין דרך בה ניתן להשלים את החיסרון של הלילה הראשון, בלילה האחרון; ואנו נמנעים במעין הפגנתיות מלאכול בסוכה בשמיני עצרת כדי להבליט את היותו חג נפרד.

י:
החכמים מחילים על מצב כזה פסוק מספר קהלת (שלפי המנהג נקרא בחג הסוכות):

הסעודה בסוכה בלילה הראשון של החג הוחמצה וזהו זה: לא ניתן להחליפה או להשלימה. (כמובן, ניתן להמשיך לאכול בסוכה בשאר ימי החג.)