Dvar Torah, Parashat Vayakhel 5765 (2005)

שבת שלום. החל מפרשת תרומה ודרך פרשות תצווה וכי-תשא משה קיבל הוראות מפורשות איך לבנות ולהקים את המשכן. והנה כעת, בפרשת ויקהל, הוא מתחיל בביצוע. הוא מכנס את כל העם בתחילת הפרשה כדי לתת להם הרואות איך לבנות את המשכן אבל הוא מתחיל בענין אחר לחלוטין:

יום השבת הוא כל-כך קדוש ונעלה בסולם הערכים של התורה שקדושתה גוברת אפילו על בניין בית המקדש. משה מצווה על בני ישראל לבנות את המשכן – אבל אפילו החלק הפעוט ביותר של התוכנית אסור לו שיתבצע ביום השבת. שהרי קדושת השבת קיימת ועומדת מאז ימי בראשית. השיא של מעשה בראשית הוא הנהגת יום השבת, והמילים הנהדרות מוכרות לנו היטב. בכל ערב שבת אנחנו מצטטים אותם שלוש פעמים ברציפות: פעם ראשונה כחלק מתפילת העמידה; פעם שניה מיד אחרי תפילת העמידה; ופעם שלישית, בבית, לפני שמקדשים על היין.
אנחנו אומרים:

מה שבולט כאן בחסרונו הוא איזכור כלשהו של חובתנו אנו לשמור את השבת. מסתבר שבמעשה בראשית השבת היא עניינו הפרטי של הקב"ה. ואומנם, כך הדבר גם בעשרת הדיברות, בדיבר המפורסם על חובת השבת לעם ישראל:

שימו לב: "יוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ". השבת מתחילה כְשַבָּתוֹ של הקב"ה זֵכר למעשה בראשית, היום שבו "שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ". השבת ניתנה לעם ישראל כחיקוי של מעשהו של הקב"ה: מה הוא שָבַת מכל מלאכתו ביום השביעי, אף אתם תשבתו מכל מלאכתכם ביום השביעי.

השבת ניתנה לעם ישראל כמתנה יקרה. בתלמוד הבבלי [שבת י' ב'] מובא המדרש המפורסם המבוסס על הפסוק בספר שמות, פרק ל"א: "לדעת כי אני ה' מקדִשכם": חז"ל פירשו 'מקדשכם' לשון קידושין ונישואין:

מדרש זה מדמה את הקב"ה לחתן שעונד טבעת – השבת – על האצבע של כלה – עם ישראל – ביום הנישואין.

טוב נעשה אם נבדוק את הקטע כולו: קראנו אותו מן התורה בשבת שעברה ולכן כדאי לרענן את הזיכרון:

כאן השבת מתוארת באפן ברור כאות, סימן היכר, בדיוק כמו שהטבעת שעל האצבע משמש כסימן היכר על ההתקשרות בין בני הזוג, התקשרות הקידושין. ובעוד פסוקים מספר הרעיון נשנֶה במילים המוכרות שאנחנו מצטטים בכל שבת בתפילת העמידה בשחרית ושוב לפני שמקדשים על היין:

אם כן, מתברר שהשבת היא באופן מקורי שבתו של הקב"ה שעשה לעצמו אחרי מעשה בראשית; ובשביל עם ישראל היא משמשת כאות וסימן היכר של הקשר בינינו לבין האלהים. הבה נשאל כעת מה היא משמעותה של השבת?

שימו לב שיש כאן שלושה פעלים ברצף: וישבות, ויברך, ויקדש. אין הפעלים זהים במשמעותם: "ויברך" היא לשון התפשטותה של טובה, כמו ברֵכה (רי"ש צרויה) העולה על גדותיה, ואילו "ויקדש" מלמדת על צמצום וייחודיות. כשאנחנו מקדשים משהו אנחנו מיחדים אותו למטרה מסוימת באופן בלעדי (כמו שהנישואין מכונים ברית הקידושין). כשאנחנו מברכים מישהו אנחנו רוצים שהטובה הטמונה בלבנו תתפשט החוצה ותגיע גם אליו או אליה. "וישבות" מלמדת על עיצוב היום על ידי שביתה ממלאכה. אפשר לשלב את שלושת הרעיונות האלה יחד – הצמצום, העיצוב וההתפשטות: על-ידי שביתה ממלאכה אנחנו מיחדים את יום השבת מכל שאר הימים, ועקב כך היא הופכת להיות ברכה לשומריה.

כפי שמשה רבינו מלמד בתחילת הפרשה שלנו היום, השביתה ממלאכה ביום השבת היא תנאי בל-יעבור לעִצוּב הדמות של יום השבת. מי שאינו שובת לעולם לא יטעם את כל טעמו המיוחד של יום השבת. אחת הדמויות החשובות ביותר של היהדות הקונסרבטיבית בארה"ב היה הרב אברהם יהושע השל ז"ל. כבר לפני יותר מארבעים שנה כתב השל בספרו המפורסם והמבורך על השבת, ודבריו מובאים בסידור "ואני תפילתי" בעמוד 28. וזו לשונו:

אני מסיים את דברַי היום עם ציטוט מדברי החפץ חיים, שגם הוא דיבר על המשמעות של השבת כ"אות", כסימן היכר. וזו לשונו:

כל פעם שאנחנו אומרים את המילים

עלינו לזכור שהמטרה של השבת הינה

– ועל ידי יחסנו לקדושת יום השבת אנחנו מכריזים אם החנות עדיין פתוחה או שמא חס וחלילה העסק כבר מחוסל.

שבת שלום ומבורך.