Dvar Torah, Parashat Bereshit 5758 (1997)

היום אנחנו שוב מתחילים מחזור חדש של קריאת התורה עם קריאה של סיפור מעשה בראשית. אולם, כדאי לשים לב לכך שהעליה הראשונה מסתיימת עם סיפור הנהגת שבת בראשית על-ידי הקב"ה. החלוקה של המקרא לפרקים מסלפת את המבנה של הסיפור הזה כשהיא מפסיקה את הפרק הראשון אחרי היום השישי, ומתחילה פרק חדש עם סיפור שבת בראשית. ברור לכל מי שיש לו הבנה מינימלית בספרות המקראית שזאת לא היתה הכוונה של הכתוב. כוונת הכתוב היתה ללמד שכל מעשה בראשית מצביע אל עבר היום השביעי. החלוקה של המקרא לפרקים בוצעה על-ידי כומר נוצרי בימי הביניים, ואנחנו יכולים להתעלם ממנה.

השיא של מעשה בראשית הוא, כאמור, הנהגת יום השבת, והמילים הנהדרות מוכרות לנו היטב. בכל ערב שבת אנחנו מצטטים אותם שלוש פעמים ברציפות: פעם ראשונה כחלק מתפילת העמידה; פעם שניה מיד אחרי תפילת העמידה ולפני ברכה אחת מעין שבע (מגן אבות); ופעם שלישית, בבית, לפני שמקדשים על היין. על-אף העובדה שהמילים כל-כך מוכרות אני מצטט אותן מחדש, ואני מבקש מכם להקשיב לתוכן באוזן ביקורתית.

מה שבולט כאן בחסרונו הוא איזכור כלשהו של חובתנו אנו לשמור את השבת. מסתבר שבמעשה בראשית השבת היא עניינו הפרטי של הקב"ה. ואומנם, כך הדבר גם בעשרת הדיברות, בדיבר המפורסם על חובת השבת לעם ישראל:

שימו לב: "יוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ". השבת מתחילה כְשַבָּתוֹ של הקב"ה זֵכר למעשה בראשית, היום שבו "שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּו". השבת ניתנה לעם ישראל כחיקוי של מעשהו של הקב"ה: מה הוא שבת מכל מלאכתו ביום השביעי, אף אתם תשבתו מכל מלאכתכם ביום השביעי.

השבת ניתנה לעם ישראל כמתנה יקרה. בתלמוד הבבלי [מסכת שבת דף י עמוד ב] מובא המדרש המפורסם המבוסס על הפסוק בספר שמות לא:

מדרש זה מדמה את הקב"ה לחתן שעונד טבעת – השבת – על האצבע של כלה – עם ישראל – ביום הנישואין.

טוב נעשה אם נבדוק את הקטע כולו בספר שמות:

שבת מתוארת באפן ברור כאות, סימן היכר, בדיוק כמו שהטבעת שעל האצבע משמש כסימן היכר על ההתקשרות בין בני הזוג, התקשרות הקידושין. ובעוד פסוקים מספר הרעיון נשנֶה במילים המוכרות שאנחנו מצטטים בכל שבת בתפילת העמידה בשחרית ושוב לפני שמקדשים על היין:

אם כן, מתברר שהשבת היא באופן מקורי שבתו של הקב"ה שעשה לעצמו אחרי מעשה בראשית; ובשביל עם ישראל היא משמשת כאות וסימן היכר של הקשר בינינו לבין האלהים.

הבה נשאל כעת מה היא משמעותה של השבת?

שימו לב שיש כאן שלושה פעלים ברצף: וישבות, ויברך, ויקדש. אין הפעלים זהים במשמעותם: "ויברך" הוא לשון התפשטותה של טובה, כמו ברֵכה (רי"ש צרויה) העולה על גדותיה, ואילו "ויקדש" מלמדת על צימצום וייחודיות. כשאנחנו מקדשים משהו אנחנו מיחדים אותו למטרה מסויימת באופן בלעדי (כמו שהנישואין מכונים ברית הקידושין). כשאנחנו מברכים מישהו אנחנו רוצים שהטובה הטמונה בלבנו תתפשט החוצה ותגיע גם אליו. "וישבות" מלמדת על עיצוב היום על ידי שביתה ממלאכה. אפשר לשלב את שלושת הרעיונות האלה יחד – הצמצום, העיצוב וההתפשטות: על-ידי שביתה ממלאכה אנחנו מיחדים את יום השבת מכל שאר הימים, ועקב כך היא הופכת להיות ברכה לשומריה.

השביתה ממלאכה ביום השבת היא תנאי בל-יעבור לעצוב הדמות של יום השבת. מי שאינו שובת לעולם לא יטעם את כל טעמו המיוחד של יום השבת. אחת הדמויות החשובות ביותר של היהדות הקונסרבטיבית בארה"ב היה הרב אברהם יהושע השל ז"ל. כבר לפני יותר מארבעים שנה כתב השל בספרו המפורסם והמבורך על השבת, וזו לשונו:

מילים כדורבנות.

אני מסיים בציטוט מדברי החפץ חיים, שגם הוא דיבר על המשמעות של השבת כ"אות", כסימן היכר. וזו לשונו:

כל פעם שאנחנו אומרים את המילים "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" עלינו לזכור שהמטרה של השבת הינה בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם – ועל ידי יחסנו לקדושת יום השבת אנחנו מכריזים אם החנות עדיין פתוחה או שמא חס וחלילה העסק כבר מחוסל.

שבת שלום.