Dvar Torah, Parashat Balak 5758 (1998)

שבת שלום. בלעם, הקוסם שאת שרותיו שוכר בלק מלך מואב כדי לקלל את ישראל, הוא דמות מוזרה בעיני חז"ל. מחד גיסא, יוצאות מפיו כמה מהברכות היפות ביותר שעם ישראל נתברך בהן מעודו; ומאידך גיסא, הוא מכונה בפי חז"ל "בלעם הרשע". מחד גיסא, ה' שם בפיו שהוא "יודע דעת עליון"; מאידך גיסא, הוא לא יודע מה שברור וידוע לאתונו. כשמשה רבינו מת, באותו קטע מרגש שאנחנו קוראים מן התורה בשמחת תורה, הכתוב אומר כהספד על הנביא הדגול

על הפסוק הזה אומרים חז"ל, במדרש רבה:

דהיינו, שלפי דעת חז"ל בלעם היה נביא גדול לא פחות ממשה רבינו!

כמובן, הדעה הזו יוצרת בשבילנו בעיות תיאולוגיות גדולות מאוד. האם פירוש הדבר שה' מדבר עם רשעים, ומנבא אותם – ממנה אותם לנביאי אמת? שאם כן, פירוש הדבר שגם באמצעות הרשעות ה' מדבר עמנו, ושגם הרשע יכול לשמש כלי להתקשרות עם הקדוש ברוך הוא אם ה' רוצה בכך. ולא זו בלבד אלא אף זו: האם ה' מְנַבֵּא גוי, מי שאינו יהודי בכלל?

במקרא יש כמה וכמה מקרים שבהם ה' מדבר עם אדם שהוא רשע או גוי או אפילו שיש בו שתי התכונות הללו. בספר בראשית [לא כד] כתוב:

ושוב בספר בראשית [כ ג] אנו קוראים:

אם כן, המקרה של בלעם הרשע אינו מקרה יחידאי.

אז האם נבואתו של בלעם היתה שונה באופן מהותי מנבואתו של משה רבנו? המדרש מבהיר שהיה הפרש – הבדל – בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם בשלוש מידות. אלה הן תכונות נבואיות שהיו למשה רבנו ושלא נמצאות אצל בלעם.

• התכונה הראשונה: משה היה מדבר עם הקדוש ברוך הוא כשהוא עומד בהכרה מלאה. שהרי התורה אומרת לגביו במפורש "ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך"; אולם עם בלעם לא היה מדבר עמו אלא כשהוא נופל על פניו ולא בהכרה מלאה, שהרי לגביו התורה אומרת "נופל וגלוי עינים".
• התכונה השנייה: משה היה מדבר עם הקדוש ברוך הוא פה אל פה, שנאמר "פה אל פה אדבר בו"; ובבלעם כתוב "נאם שומע אמרי אל"; בהבנה מדוייקת: שלא היה מדבר עמו פה אל פה אלא רק שומע בחזון את דברי ה'.
• תכונה שלישית: משה היה מדבר עם הקדוש ברוך הוא פנים בפנים, שנאמר "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים"; ועם בלעם לא היה מדבר כך, כי אם במשלים. ועל תכונה זו כתוב בתורה: "וישא משלו ויאמר".

וגם ההיפך הוא נכון. זאת אומרת שבשלוש תכונות היתה נבואתו של בלעם שונה מזו של משה רבנו.

• תכונה ראשונה: משה לא היה יודע מי מדבר עמו; בלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר "נאם שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה".
• תכונה שנייה: משה לא היה יודע אימתי הקדוש ברוך הוא מדבר עמו; ובלעם היה יודע אימתי הקדוש ברוך הוא מדבר עמו, שנאמר "ויודע דעת עליון".
• תכונה שלישית: בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה, שנאמר" נופל וגלוי עינים"; זאת אומרת שהיה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים על מה ששואל. ומשה לא היה מדבר עמו ה' בכל שעה שירצה.

יש כאן שני דברים מוזרים מאוד. קודם כול, מה זאת אומרת שמשה רבנו לא ידע עם מי הוא מדבר? המדרש אינו מתיחס לשאלה זו. בזהירות רבה אני מציע שהקשר בין משה לבין ה' היה נדמה למשה כאילו הוא מדבר עם עצמו, ורק כשה' מזדהה בראשו משה רבנו מבין שה' מדבר אתו. רמז לכך אני מוצא בפסוק שמדבר על האופן שבו משה רבינו מתקשר עם האלהים:

– מִדַּבֵּר אליו, לשון התפעל, כשאדם מדבר עם עצמו.

הבעיה השנייה היא איך ייתכן שאדם יודע דעת עליון? על כך יש מדרש יפה:

ההתעסקות הזו של חז"ל עם נביא רשע מנבא טובות פתרה בשבילי בעייה שהציקה לי במשך שנים רבות. ייתכן שרבים מכם יודעים שאני חובב מוסיקה קלסית. כשהייתי נער דוד שלי לקח אותי לשמוע מוסיקה ולראות אופרה והתאהבתי. הדוד היה אתאיסט מושבע עם קשר רופף למדי לעם ישראל ולכן לא היה איכפת לו לקחת אותי לאופרות של ריכארד ווגנר; ואני, נער ובער מדעת, לא ידעתי סיבה להתנגד. למדתי להכיר בווגנר עילוי מוסיקלי מדרגה ראשונה. רק כשהתבגרתי הבנתי שהעילוי הזה היה אדם רשע ומרושע, אנטישמי מובהק, ואביהם הרוחני של של כמה וכמה מרכיבים של התורה הנאצית.

אבל עילוי זה עילוי. וכל הזמן מאז שלמדתי בישיבה התמודדתי עם השאלה התיאולוגית הכואבת: איך ייתכן ואיך נסביר שהקדוש ברוך הוא מתיר לאדם כה לא-נעים להיות מלחין של מוסיקה ממש שמימית? נאבקתי וסבלתי מייסורים קשים עד שהבנתי שמהרבה בחינות ניתן לדמות את תעלומת ווגנר לתעלומת בלעם. כמו בלעם הרשע ווגנר היה "יודע דעת עליון" עד שהלחין מוסיקה יפה ודרמטית מאין כמותה. וגם, כבלעם הרשע, בעניינים חברתיים ונימוסים של חיי יום יום הוא היה נבער מדעת – עם הבנה פחותה מזו של אתון. שבת שלום.