BK-h105

א:
משנתנו פשוטה ולא תדרוש הרבה הסברים. משלמים לרועה כדי שישגיח על עדר כבשים. זה אומר, כמובן, שהוא אחראי לשלומו ובטחונו של העדר שבהשגחתו. הרועה הוא למעשה שומר. ראו ב"ק 103, שם פירטנו את ארבעת סוגי השומרים. הרועה שלנו הוא מסוג השומרים האחרון שפירטנו שם:

מישהו שמקבל תשלום על מנת שישגיח על רכושו של מישהו אחר (שומר שכר).

פרוש הדבר שאם אינו מחזיר את הרכוש 'בריא ושלם' לבעליו הוא אחראי לנזק שגרם.

ב:
התסריט שמתואר ברישא של משנתנו עוסק במצב בו רועה גונב טלה מהעדר, אבל מאוחר יותר הוא נמלך בדעתו ומחזיר את הטלה לשאר העדר. אני מתאר לעצמי שבמשפט המערבי היינו אומרים שהואיל והטלה הוחזר לעדר אין להגיש תביעה בגין הגניבה. אולם, עלינו לזכור שבמשפט העברי לא רק שהתרחשה גניבה אלא שגם נעשה חטא.

ג:
הסעיף השני של משנתנו מציג תסריט בו הטלה נגנב, הוחזר והבעלים לא היה מודע בשום אופן שהגניבה התרחשה.

ד:
כאשר אנו קוראים וחוזרים וקוראים את שני התסריטים קשה מאוד לא להגיע למסקנה שבמהותם הם זהים! איזה הבדל מעשי יש בין הסעיף הראשון לבין הסעיף השני? ברישא הטלה נגנב והושב; גם בסיפא הטלה נגנב ואז הושב. עם זאת משנתנו פוסקת שבתסריט הראשון על הרועה לפצות על גניבתו ובתסריט השני אינו חייב לעשות כן.

ה:
בכל מקום בו החכמים נתקלים במצב כזה הם יוצאים מתוך הנחה שיש מידע נוסף שחסר כאן, ושאם יהיה ניתן להחזיר את המידע הזה למשנה היא תהיה הגיונית. זה אינו יוצא דופן כפי שיכולנו לחשוב במבט ראשון. במהלך השנים הדגשנו את טבעה של תורה שבעל פה: במקור נלמדה והועברה בעל פה ולפיכך הקיצור אכן נפש השנינות.

ו:
הגמרא [ב"ק קי"ח ע"ב] מספקת את המידע החסר. באו נשחזר את הרישא של משנתנו לפי ההסבר של החכמים:

מישהו גונב טלה מן העדר ומחזירו בלי שהבעלים ידע על דבר הגניבה. לאחר שהוחזר הוא שוב אבד – נניח שנגנב שוב. כשהבעלים מגלה שחסר לו טלה הרועה עדיין אחראי וצריך לפצות את הבעלים על הטלה שאבד. (אחריותו על רכוש הבעלים כשומר שכר; לפיכך העובדה שהוא לא היה אחראי לגניבה שנתגלתה לא שייך לעניין – לפחות לבעלים.)

ז:
בסעיף השני הרועה גונב טלה מהעדר, סובל מיסורי מצפון ומחזיר את הטלה לעדר. (יתכן והבעלים הכריז על כוונתו לבוא כדי למנות את עדרו!) במקרה הזה הבעלים אינו מודע שהיתה גניבה, וכאשר הוא סופר את עדרו הם כולם נמצאים. אין לו סיבה לחשוד שהרועה שלו הזניח את משמרתו. במקרה כזה, אומרת משנתנו, הרועה אינו חייב בנזקים.

ח:
אולם, אין זה מספק בעיני חכמי הגמרא. נעשה חטא והוא טרם כופר. לפיכך, הפסיקה הסופית של חכמי הגמרא היא כדלהלן:

ברישא על הרועה לפצות את מעסיקו על אובדן הטלה שלו אלא אם כן הוא מודה שהוא גנב וגם החזיר את הבהמה. בסיפא הרועה אחראי אם הוא לא הודה בפני מעסיקו שהוא גנב את הטלה והחזיר אותו.

אני עדיין מזמין אתכם להציע הצעות בנוגע למסכת הבאה שנלמד.

אני גם שוקל להציע חוג לימוד נוסף, והייתי רוצה לדעת אם מישהו מתעניין בזה. בשנים האחרונות אנו רואים – במיוחד בארץ-ישראל – עניין הולך וגדל בתלמוד של ארץ-ישראל (המכונה "ירושלמי"). עבור רוב הבריות, אפילו בעלי השכלה בתלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי נותר בגדר ספר חתום, שלא נלמד, שמתעלמים ממנו ושהוא מאוד 'מסתורי'. אם כך, ברצוני לדעת כמה מכם מעוניינים ללמוד אתי את ה-"ירושלמי". אנא שילחו אלי דוא"ל, ואם מספר סביר של משתתפים יגלה עניין אתחיל בניסיון. אני מדגיש שחוג הלימוד הזה לא ישפיע על החוג הקיים ללימוד משניות ע"ש רבין.

כתבתי מאמר ארוך שעיקרו: מדוע על יהודי שומר מצוות להקפיד על תזונה מן הצומח (טבעונות). אף על פי שהנושא ודאי מרתיע רבים, בכל זאת אבקש מאלה שלומדים אתי בבית המדרש הווירטואלי כל השנים האלה לקרוא את המאמר. אני יודע שהוא ארוך, אך ניתן לקרוא אותו פרק פרק. המאמר "ואנשי קדש תהיון לי" נמצא כאן. אני מאחל לכם קריאה מהנה ומחכימה.