BK-h102

א:
כבר הזכרנו בכמה הזדמנויות ובכמה הקשרים – כולל בלימוד מסכת זו – שהיה מקובל בעיירות ארץ-ישראל שהבתים מסודרים בתוך גבולות העיירה, שיתכן והיתה מוקפת חומה ויתכן שלא. מסביב להיקף העירה היה שטח פתוח לרווחת התושבים ומסביב לשטח הפתוח היו חלקות, שלפעמים נקראו 'שדות', שבהם תושבי העיר יכולים לגדל ירקות או פירות או משק חי, לפי בחירתם החופשית. השדות הללו הופרדו לרוב אחת מרעותה על ידי חומה נמוכה של אבנים ללא טיט, ועל הצד החיצוני של החומה הבעלים היה שם את חותמו. לעיתים קרה שהאבנים התמוטטו.

ב:
משנתנו מתארת מצב שבו מישהו נטל חזקה באופן לא חוקי על שדה של אחר. הנסיבות, כמובן, אינן חשובות לדיוננו כאן, תהיינה מה שתהיינה.

ג:
הממשל הרומי בארץ-ישראל היה חסר רחמים. העקרון הבסיסי היה שמה שהממשל מחליט לעשות הוא, מעצם ההחלטה, חוקי. לעיתים קרובות למדי פעולות של פקידי הממשל היו חוקיים כמו בשיטה המודרנית שלנו. לדוגמה, אם מישהו לא שילם את מיסיו (שלעיתים קרובות היו הרסניים) הממשלה הייתה שולחת פקידים להחרים חלק מרכושו או את כולו. אבל בהרבה יותר מדי מקרים החרמות כאלה נעשו מסיבות שכיום לא היינו מסכימים להם. אם, לדוגמה, הצבא היה צריך לסלול כביש דרך שטחו של מישהו הם היו פשוט מחרימים את השטח – ללא אפילו אפשרות לקניה כפויה. או אולי פקיד מקומי החליט שהוא רוצה שטח פרטי מסויים למטרותיו הוא. לתושבים חסרי המזל לא היה פיצוי. (היה זה כיון שארץ-ישראל הייתה רק 'פרובינציה' רחוקה של האימפריה הרומית שבה רק למיעוט קטן היתה זכות היתר של אזרחות רומית. באיטליה עצמה הפקרות חריפה כזו היתה הרבה יותר נדירה, ולאזרחים היה פיצוי.)

ד:
נגיד שדוד ניצל העדרות ממושכת של שרה מהעיר כדי לפרק את חומת האבנים שבין השדה שלה לזה שלו ובכך הוא נטל חזקה על השדה שלה. המושל המקומי, כשהוא רואה את השדה הגדול, מחליט שהוא רוצה אותו למטרותיו, והוא מחרים אותו מדוד. בשובה, שרה יכולה לתבוע את דוד והוא צריך לפנות עבורה שדה אחר (או לפצות אותה באופן מקובל אחר).

ה:
אולם, אם המושל החרים שדות רבים למטרותיו – אם החרמת שטחים באזורו היתה בעיה כללית ולא מקרה פרטי – אז דוד אינו צריך לפצות את שרה על השדה שאבד לה. הוא יכול רק למשוך את כתפיו ולומר, הֲרֵי שֶׁלָּךְ לְפָנַיִךְ!" במילים אחרות, "אפילו אם השדה היה למעשה בחזקתך היית מאבדת אותו, כמו כולם."

ו:
העקרון הזה חל לא רק על החרמות. הוא חל גם על אסונות טבע. השדות היו על פי רוב קרובים לנהר או לנחל לשם השקיה. לכל שדה נחפרה תעלה שבאמצעותה היתה גישה למים מהנחל הסמוך. לעיתים קרובות אנו שומעים על בצורת בארץ-ישראל; אבל לפעמים היו גם גשמי זלעפות שוצפים, במיוחד בסתיו: מה שהתורה מכנה "יורה" להבדיל מה-"מלקוש" מוקדם באביב. גשמי הסתיו היו לעיתים קרובות גשמי זלעפות שגרמו נזק ניכר. (התלמוד של ארץ-ישראל [יומא כ"ז ע"א] מספר לנו שביום הכיפורים תפילתו של הכוהן הגדול כללה תחינה שבתיהם של האנשים שגרים באזור השרון לא יהפכו לקבריהם, עד כדי כך היו יכולות סופות הגשמים האלו להיות הרסניות.)

ז:
אם השדה של שרה, שבחזקתו הלא חוקית של דוד, נחרב בשיטפון הרסני של הנחל הסמוך שהתמלא ועלה על גדותיו עקב גשמי זלעפות, אין לה לאן לפנות כדי לקבל חזרה את הפסדה. דוד יכול רק למשוך את כתפיו ולומר, "הֲרֵי שֶׁלָּךְ לְפָנַיִךְ!" כוונתו היא שאפילו אם השדה היה עדיין בחזקתה של שרה הוא היה נהרס בכל אופן. השדה היה שייך לשרה באופן חוקי והיא סובלת מתוצאות האסון.

בשאלות ותשובות של ב"ק 101 שקלנו את הבעיה של שני אנשים שמפסידים בגלל גנבה או גזל. כתבתי: " גם דוד וגם שרה ספגו הפסדים: שמא החכמים שאלו את עצמם מדוע שרה תספוג את הפסדה ולא דוד את שלו?"

אמנון רונאל כתב אלי ורמז על משנה אחרת. בבבא מציעא פ"א ה"א כתוב:

אני משיב:

זה אינו אותו המצב כלל ועיקר! כאן, שני הצדדים טוענים לחזקה ואין שום דרך לקבוע מי הוא הבעלים החוקי; לפיכך עליהם לחלקו ביניהם על פי צו בית דין. אולם, במקרה שדנו בו במשנה הקודמת לא היה ספק לגבי זהות הבעלים החוקי של הפריט. הבעיה היתה ששני הצדדים ספגו הפסד: אחד איבד את ספרו שנגנב ושכעת הוחזר; הצד השני שילם עבור ספר שכעת בשבילו אבוד. אין כל בסיס לחלוקת הרכוש כפי שאמנון הציע.

אנו מתקרבים לסוף הלימוד שלנו במסכת בבא קמא. אנא שילחו אלי דוא"ל אם יש לכם בקשה או הצעה לגבי איזו מסכת עלינו ללמוד לאחר שנסיים ללמוד את מסכת בבא קמא.