BK-h101

א:
יש שני סעיפים במשנתנו, ושניהם מטפלים פחות או יותר באותה סוגיה: עד כמה אני צריך להחזיר הפסד כספי של מישהו שהציל את רכושי ותוך כך איבד את רכושו.

ב:
שני אנשים באים באותה הדרך; אחד נושא חבית של יין והשני נושא כד של דבש. לא ניכנס לנושא של כמויות התוצרת וכיוצא בזה; עלינו להניח שהדבש שווה יותר מהיין. מסיבה זו או אחרת (ומשנתנו אינה מפרטת) הכד שמכיל דבש ניזוק עד כדי כך שהדבש נוזל ממנו. אולי כוונת משנתנו היא לרמוז שזו פשוט תאונה שבה שני אנשים התנגשו אחד בשני. בהבינו שבעל הדבש יפסיד יותר, בעל היין שופך בחסדו את יינו על הדרך ואוסף את הדבש לתוך החבית הריקה שלו.

ג:
היינו חושבים שבעל הדבש יהיה כל כך שמח שתוצרתו ניצלה שיציע לפצות את בעל היין על ההפסד שספג. אם הוא עושה זאת הוא עושה לפנים משורת הדין. שכן ההלכה קובעת שבעל היין אינו זכאי לשום פיצוי על אובדן יינו. אף-אחד לא ביקש ממנו לעשות את אשר עשה: הפסדו נבע ממעשהו – אצילי ככל שהיה. אולם, הוא זכאי לקבל שכר על טרחתו, לפי השכר הנהוג לפועל יום; בעל הדבש צריך לשלם גם עבור החבית עצמה, שהיא כעת שלו.

ד:
אולם, אם בעל היין הציע לבעל הדבש שהוא יציל את הדבש עבורו בתנאי שיפצה אותו, אזי בעל הדבש צריך לפצות את בעל היין על הפסדו. הנחה הכרחית, שלא מפורטת למעשה במשנתנו, היא, כמובן, שבעל הדבש יענה, "בסדר" או תגובת קבלה דומה.

ה:
וזה מביא אותנו לסיפא של משנתנו. הפעם התסריט המוצע עוסק לא בתוצרת אלא בבעלי חיים. דוד ויואל חוצים ואדי בנגב. שיטפון פתאומי ממלא את הואדי במים גועשים. הזרם כל כך חזק שהן חמורו של דוד והן חמורו של יואל נאבקים בו. (שיטפונות פתאומיים כאלה לפעמים כל כך חזקים עד שהיום אפילו משאיות גדולות נתקעות באמצע הזרם כאשר הנהג טיפש מספיק כדי לנסות לחצות.) בהמתו של דוד מעולה בהרבה מזו השייכת ליואל. משנתנו אומרת שהאחד שווה מאתיים דינרים בעוד שהאחר שווה רק מאה דינרים (מנה אחד).

ו:
יואל משחרר את המושכות של בהמתו כדי להציל את בהמתו של דוד, ששווה יותר. חמורו של יואל נסחף במים הגואים ואבד. גם כאן, היינו חושבים שדוד יהיה כל כך מרוצה שבהמתו ניצלה עד שהוא יציע לפצות את יואל על אובדן חמורו. שהרי ככלות הכל, יואל הציל מאתיים דינרים לדוד תוך הפסד של מאה דינרים שלו. אולם, אם יואל עושה כך הוא פועל לפנים משורת הדין, שכן ההלכה קובעת שהוא אינו זכאי לפיצוי. דוד לא ביקש מיואל לעשות את המעשה שעשה: הפסדו נבע ממעשהו – אצילי ככל שהיה. גם כאן, על דוד לשלם ליואל על טרחתו, לפי השכר הנהוג לפועל יום.

ז:
אולם, אם יואל צעק לדוד שהוא יציל את חמורו אם דוד יפצה אותו, את יואל, על הפסד חמורו, אזי דוד חייב לפצות את יואל במאה דינרים שהפסיד. שוב, הנחה הכרחית, שאינה מפורטת למעשה במשנתנו, היא, כמובן, שדוד יענה, "כן, בבקשה" או תגובת קבלה דומה.

שלוש המשניות הראשונות של פרק י' הציגו מצב שבו אנשים, שלא בידיעתם, נהנו מרכוש גנוב. הווארד שוורץ מציע כאן השוואה לחוק של ארה"ב.

לדעתי מעניין שהחוק בארה"ב (אני לא יודע על ישראל) די שונה. כאן, אם אדם מקבל, אפילו באמצעות קניה, רכוש גנוב, אפילו אם הם מאמינים שזו עסקת מחיר שוק ('arms length transaction'), הרכוש יוחרם ללא פיצוי ויוחזר לבעלים המקורי. לא משנה אם מי שקיבל את הרכוש ידע שהוא גנוב או לאו. לאנשים שעסקם הוא קניית טובין, כמו משכונאים או גלריות אומנות, זה עניין גדול, והם עושים מאמצים קפדניים כדי לוודא שהרכוש אינו גנוב. לא ברור לי מדוע החכמים חשו שיש לפצות אנשים שקבלו לידיהם רכוש גנוב, במיוחד אם דבר הגניבה פורסם, כפי שמרמזת המשנה [ב"ק 100]. לי נראה, שבדוגמה שלך, יהיה יותר הגיוני ששרה תתבע את הגנב, לא את דוד, מאחר ודוד מכסה את הפסדו פשוט על ידי קבלת רכושו חזרה. המשנה למעשה, מעניקה פרס לאנשים שמקבלים טובין גנובים, כי לכאורה הם ירוויחו כסף אם הקורבן לא יקבל חזרה את הטובין, ויוצאים ללא רווח או הפסד אם הקורבן מנצח בבית דין.

אני משיב:

אני מעריך את הנקודה שהווארד מעלה. אותה המחשבה עלתה גם בדעתי. אך עלינו לזכור שבתסריט שלנו שרה אינה סוחרת ברכוש גנוב: אין לה מושג שהספר נגנב; היא קנתה אותו מרוכל. (בוודאי שלא היו בידה אמצעי חקירה או בילוש בנוגע לחוקיות של הרכישה שעשתה, אפילו אם מחשבה כזו עלתה בדעתה.) כשנגיע למשנה ט' בפרק זה נראה שהיו מצבים שבהם היה על הקונה להיות זהיר שלא לקבל רכוש גנוב, אבל במקרה של שרה אין לה סיבה להיזהר. גם דוד וגם שרה ספגו הפסדים: שמא החכמים שאלו את עצמם מדוע שרה תספוג את הפסדה ולא דוד את שלו?