BK-h100

א:
משנתנו פשוטה. מישהו גנב כמה ספרים מביתו של דוד. דוד דיווח על דבר הגניבה לרשויות או לכל הפחות פרסם באזור מגוריו שספריו נגנבו ממנו. בשלב מאוחר יותר הוא מזהה את ספריו בחזקתה של שרה. שרה טוענת שהיא קנתה את הספרים מרוכל ברחוב. העניין מובא בפני בית דין. על שרה להישבע שהיא שילמה 10 דינרים עבור הספרים. (הזכרנו בעבר ששבועה כרוכה בהזכרת השם המפורש. באותה התקופה בני אדם היו נזהרים מאוד לא לשאת את שם ה' לשוא. לפיכך, שבועה היתה דרך די יעילה לאמת טענה.)

ב:
שרה צריכה להחזיר את הספרים לדוד, כיון שהוא בעליהם החוקי (בהנחה שלא התייאש מהחזרתם לרשותו). דוד צריך לתת לשרה את 10 הדינרים ששילמה לרוכל, אחרת יהיה לה הפסד כספי ללא סיבה מוצדקת. (כמובן, אם הגנב ייתפס ביום מן הימים דוד יתבע ממנו החזר על התשלום הזה.)

ג:
אולם, אם דוד לא דיווח על דבר הגניבה אינו יכול לטעון דבר נגד שרה (אלא אם כן הוא מאשים אותה שהיא בעצם הגנב). הנימוק הוא שכאן יש מצב שרק המילה של דוד שוללת את זו של שרה. הוא אינו מסוגל להוכיח שהספרים נגנבו, כי הוא לא דיווח על העניין לאף אחד בזמנו. (לא היה דבר כמו כוח שיטור, כך שדי היה שדוד יספר על אודות הגניבה למישהו שיוכל להעיד על כך אם יהיה בכך צורך.) שרה יכולה לטעון שדוד ראה את הספרים בביתה, חמד אותם, והמציא את הסיפור כדי לקחת אותם לחזקתו. או, כפי שמשנתנו אומרת, יכול להיות שהוא מכר אותם באופן חוקי לאדם שממנו שרה קנתה אותם וכעת הוא רוצה לקבל חזרה את רכושו בעורמה.

בעניין ב"ק098 אמנון רונאל כותב:

המון דברים לא הבנתי בהסבריך:

אנסה להסביר את מה שאמנון לא מבין פריט אחר פריט.

1) המשנה פותחת: הַגּוֹזֵל וּמַאֲכִיל אֶת בָּנָיו וְהִנִּיחַ לִפְנֵיהֶם – פְּטוּרִין מִלְּשַׁלֵּם; ואתה מסביר: בסעיפים א' ו-ב' שמדובר בגניבה.
אבל בסעיף י"א אתה מבחין בין גזל לגניבה: … אולם, אם הכסף שאחד מהם נותן לצדקה נלקח מביתו מותר להניח שזהו רכושו הפרטי ולא גזל. הוא נחשד בגזל, לא בגניבה.

אני משיב:

בכל סדרת המשניות הללו מתיחסים לגזל. אולם, כבר בב"ק 086 כתבתי:

משנתנו (ורוב המשניות שלאחריה) מתייחסת לגוזל, ולא לגנב. אולם, מאחר והסוגיות ההלכתיות הינן זהות בשני המקרים אין זה משנה אם המעשה נעשה בגלוי (גזל) או בהיחבא (גניבה).

ואכן, מעטים האנשים שמבחינים אפילו היום בין גניבה לגזילה. אולם, במשנה הנדונה כעת נעשית הבחנה כזו: המוכסים אינם מואשמים בגניבה (בחשאי), כמו פורץ רגיל; הם מואשמים בגזל. הם מואשמים שלקחו בגלוי ממישהו את רכושו בניגוד לרצונו. (העובדה שהם טוענים שהם עושים זאת על פי חוק כיון שכך היא השיטה לא משנה לדיונינו. מנקודת מבט הלכתית המערכת הרומאית פשוט הופכת שוד לאור יום למעשה חוקי.) אבל, הם אינם נחשבים לגנבים. כך שיוצאים מתוך הנחה שכל מה ששייך להם באופן פרטי הוא בחזקתם על פי חוק.

2) המשנה מוסיפה ברישא: וְאִם הָיָה דָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת – חַיָּבִין לְשַׁלֵּם. ואתה מסביר בסעיף ב' על שני תסריטים: 2.1) יתכן שדוד גנב כסף משרה והגנב מעולם לא התגלה. 2.2) לחילופין, מעולם לא גילו שדוד הוא הגנב והוא נפטר בלי לעשות תשובה. אני לא רואה את ההבדל ביניהם: בשניהם הגנב גנב ומעולם לא התגלה (בתסריט השני הוא גם מת). אני רואה כאן רק תסריט אחד. האם הביטוי "והניח לפניהם" מצביע על הפטירה, מלשון "מנוח"?

אני משיב:

פרוש המונח "הניח לפניהם" הוא בדיוק מה שהוא אומר: בנו יורש את רכושו של הגנב, אשר חלק ממנו לפחות הוא רכוש גנוב. ההבדל בין שני התסריטים הוא שבתסריט הראשון הגנב משתמש במה שגנב לכלכל את משפחתו במהלך חייו: לפיכך בני המשפחה נהנים בלא ידיעתם מרכוש גנוב. בתסריט השני יורשו של הגנב יורש את הגניבה; כך הוא בעצמו נעשה, שלא בידיעתו, לבעלים של רכוש גנוב.

3) בסוף סעיף ב' אתה מציין: היוצא מן הכלל הזה הוא אם הרכוש הגנוב הוא נדל"ן. האם ב"דבר שיש בו אחריות" הכוונה לנדל"ן? האם גזילת הנדל"ן היא התסריט השני?

אני משיב:

כן, המונח "נכסים שיש בהם אחריות" היא הדרך של החכמים להתיחס לנדל"ן. המילה "אחריות" כאן מתיחסת למעשה למשכנתה: נכסים שבני אדם ממשכנים. אם מה שניגנב היה "מטלטלין" היורשים אינם צריכים להחזיר את מה שנגנב (לפי המשנה – ראו את הסבר שלי שם); אם מה שנגנב היה נכס שבני אדם יכולים למשכן צריך להחזיר את הגניבה.

4) "… אך כל סכום שהמוכס גובה מהתושבים שהוא מעל ומעבר לסכום שעליו החליט הממשל נחשב על פי ההלכה לרכוש גזול." כלומר: מה שהממשל גוזל נחשב ל"דינא דמלכותא" ומה שהמוכס גוזל נחשב לרכוש גזול…

אני משיב:

כן. (אף-על-פי שכאן אמנון כתב בהלצה.)