BK-h097

א:
הגענו למשנה האחרונה של פרקנו. בתלמוד הבבלי משנה זו מהווה המשך ישיר של המשנה הקודמת והן מוצגות כמשנה אחת. יש בזה הגיון, כי משנתנו ממשיכה בפירוט מאמציו של הגנב-לשעבר הרוצה לתקן את אשר עשה.

ב:
ראינו שיש שני שלבים בתהליך שבעזרתו גנב בעל תשובה יכול לתקן את העוול שעשה: עליו להחזיר מה שגנב יחד עם חומש, ובזמן שבית המקדש היה קיים היה עליו להביא קורבן אשם. כך יכפר על חטאו כלפי רעהו וגם כלפי אלוהיו.

ג:
כמו כן ראינו, במשנה הקודמת, שאם הגנב כבר לא מסוגל להחזיר את הגניבה למי שממנו גנב, או ליורשיו, עליו לתת את הכסף לאחד הכוהנים המשרתים בבית המקדש. הרישא של משנתנו מציינת שברגע שהכסף הגנוב נמסר לכוהן בבית המקדש, אם יופיע לפתע יורש שלא היה ידוע עליו קודם לכן, אינו רשאי לדרוש את הכסף מהכוהן. שהרי התורה [במדבר ה י] אומרת במפורש: "איש אשר יתן לכהן, לו יהיה".

ד:
את תהליך התיקון יש לעשות לפי סדר קפדני: קודם יש להחזיר את הכסף (לאדם ממנו נגנב או ליורשיו או לכוהן) ואז על הגנב להביא קורבן אשם. במלים אחרות, קודם יש לפייס את הצד הנפגע ורק לאחר מכן הקב"ה יפוייס בעניין מעשה הגניבה.

ה:
הסעיפים הנותרים שבמשנתנו מפרטים איזה חלק של התהליך צריך לבוא קודם ואיזה אחריו. יהיה הגיוני להניח שהגנב במצב כזה ישלם את הכסף לכוהן ויתן לאותו הכוהן את האשם לקורבן. אך לא חייב להיות כך. מה קורה אם כוהן אחד מקבל את הכסף וכוהן אחר – אפילו במועד אחר – מקבל את הבהמה לקורבן?

ו:
כשלמדנו מסכת תמיד, למדנו שכל הכוהנים נחלקו ל-24 משמרות ושכל משמר סיפק את צוות אנשי-הדת לבית המקדש למשך שבוע על פי לוח תורנויות. כל אחת מהמשמרות הללו נקראת על שם אב מיסד.

ז:
ובכן, אם הגנב שלנו נתן את הכסף לכוהן ממשמרת יהויריב ואת בהמתו לכוהן אחר ממשמרת ידעיה, ההליך כשר בתנאי שהכוהן ממשמרת ידעיה הביא את אשמו של האיש למזבח זמן כלשהו אחרי שהכסף ניתן לכוהן ממשמרת יהויריב. אם הבהמה עדין בחיים כאשר הכסף מחליף ידים ההליך כשר. אולם, אם הכוהן ממשמרת יהויריב העלה את הבהמה כקורבן קודם שהגנב נתן את הכסף לכוהן האחר ההליך איננו כשר – ויש להביא בהמה נוספת לקורבן.

ח:
הסיפא של משנתנו מסבירה שהדרישה שהתשלום יבוא לפני הקורבן חל רק על הקרן, הסכום המקורי שנגנב. אם הגנב עדין לא שילם את החומש ההליך עדין כשר.

ט:
בזאת סיימנו את לימוד פרק ט'. אי"ה, בשיעור הבא נתחיל ללמוד את פרק י', הפרק האחרון של מסכת בבא קמא.

מפתיע אותי שהשאלה הזו של ראובן ארצי לא נשאלה עד כה!

יורשים, יורשים, אך אף לא יורשת אחת?? (ובנות צלפחד, מה?)

אני משיב:

לצלופחד, איש משבט מנשה, היו חמש בנות ולא היו לו בנים [במדבר כז א-יא]. במערכת השבטית בה האדמה היתה חלק הכרחי מנכסיו של אדם, אילו נשים היו יורשות את אביהן זה היה גורם להרס המערכת, כי כשהן נישאות ייתכן והבעלות על הנחלה היתה עוברת לאיש משבט אחר. הפסיקה במקרה של בנות צלופחד היא שהן רשאיות לרשת את נחלת אביהן בתנאי שהן תינשאנה לאיש משבטן בלבד. לאחר התמוטטות המערכת השבטית בעקבות עיור גובר לפסיקה כבר לא היתה משמעות בפועל.

לפני זמן מה עניתי על שאלה בעניין זכויותיה של רעיה לאחר מות אישה. גם כאן הדבר חל. אביא כאן סיכום קצר.

רכושה הפרטי של אשה נעשה רכושו של בעלה כשהם באים בברית נישואין. (היו כמה יוצאים מן הכלל הזה אך לא נתעכב עליהם כעת.) את עזבונו של אדם ירשו קרובי-משפחה זכרים בעלי הקרבה הקרובה ביותר אליו – בנים, ונכדים בסדר יורד באילן היוחסין אם הבנים כבר אינם בין החיים; או אחים, דודים וכיוצא בהם בסדר עולה באילן היוחסין. רעיתו של האיש ובנותיה יורשות זכויות מסוימות. הזכויות העיקריות של הרעיה היו הזכות להמשיך לדור בבית בעלה המנוח והזכות שיורשו של אישה יספק את מזונותיה וכסותה. הזכויות הללו ממשיכות עד שהאשה נשאת מחדש או עד שהיורש ישלם לה את כסף כתובתה, שהוא ירש מהמנוח. לבנות היו אותן הזכויות עד שנשאו. אך לא הרעיה ולא הבת ירשו את עזבונו של המנוח.