BK-h091

א:
משנתנו ממשיכה בנושא שהועלה במשנה הקודמת. צד א' מצטער על שנשבע שאין לו חוב לצד ב'. עליו לחפש את צד ב', היכן שיהיה, כדי להחזיר לו את סכום החוב (הקרן) עם תוספת של 25%. (התוספת הזו של 25% היא מה שהתורה והחכמים מכנים "חומש".)

ב:
משנתנו עוסקת במצבים שאינם כה ברורים. דוד לווה 1000 דינרים משרה; אבל כשמגיעה העת להחזיר את ההלוואה, דוד נשבע שמעולם לא נתנה לו את הכסף! (ושרה נהגה בחוסר אחריות ונתנה לו את ההלוואה ללא עדים או מסמך המעיד על העסקה.) אין לשרה תיקון. אולם, מאוחר יותר, דוד נתקף יסורי מצפון והוא מודה שלמעשה גנב 1000 דינרים משרה. על דוד לחפש את שרה, היכן שתימצא בעולם, כדי לשלם לה 1250 דינרים.

ג:
ברישא של משנתנו עוסקים בשלושה תסריטים אפשריים.

• דוד שילם למעשה את 1000 הדינרים, אבל עדיין חייב את התוספת של 250 דינרים;
• דוד שילם לא את הקרן ולא את החומש (התוספת) של 250 דינרים, אבל שרה, מתוך נדיבות לבה, מוכנה לוותר על תשלום 1000 הדינרים, אבל מתעקשת לקבל את 250 הדינרים הנוספים;
• שרה מוכנה לוותר על פרעון ההלוואה והחומש, אך דורשת תשלום סמלי של סכום ששווה פחות מפרוטה, המטבע בעלת הערך הקטן ביותר בנמצא.

בכל המקרים האלו אין דוד חייב לחפש את שרה כדי לשלם לה את חובו. בתסריט הראשון דוד אינו חייב לחפש את שרה כי הדרישה ללכת "אפילו למדי" כדי לפרוע את החוב לא חל על החומש, אלא על הקרן בלבד. בתסריט השני שרה למעשה עשתה מצבו של דוד לדומה למצבו בתסריט הראשון: כל מה שהוא חייב לה הוא 250 דינרים של החומש, ואינו חייב לחפש אותה כדי לשלם לה את החוב הזה. בתסריט השלישי דוד לא חייב לחפש את שרה כי שהסכום שהיא מבקשת כל כך קטן עד שזה יהיה לא צודק לדרוש מדוד להוציא סכום כסף עצום כל כך כדי לנסוע "אפילו למדי" כדי לשלם תשלום ששוה כמעט ולא כלום.

אולם, בכל המקרים הללו, כמובן, אם שרה מופיעה על סף דלתו של דוד, ודורשת את פירעון החוב, דוד חייב לשלם לה על פי דרישתה.

ד:
בסיפא המצב נהפך על פיו בכל שלושת התסריטים:

• דוד שילם את החומש אבל לא את הקרן;
• שרה מוכנה לוותר על 250 הדינרים אבל מתעקשת לקבל חזרה את 1000 הדינרים שלה;
• שרה מוכנה לוותר על הכל פרט לסכום סמלי שערכו גדול מערכה של פרוטה אחת.

בכל המקרים הללו דוד צריך לחפש את שרה היכן שתהיה כדי לפרוע את חובו. בתסריט הראשון יש לשלם את הקרן אפילו אם החומש כבר שולם; זהו המצב לאשורו גם בתסריט השני; בתסריט השלישי שרה דורשת דבר ששוה יותר מפרוטה אחת, לכן דוד חייב לבצע את התשלום.

בעניין ב"ק 089 אלן מרכוס כותב:

בשיעור הזה אתה מדבר על ה-"הוצאות" של בעל המלאכה (במקרה הזה צובע בדים). אני מבין שהכוונה היא למחיר החומרים, לא כולל את מחיר עמלו. האם זה נכון? אם כן, האם יהיה נכון לומר שבעל המלאכה מאבד את התשלום על עמלו אם הוא מתרשל בעבודתו? אם לא, האם יש דרך מתאימה לחשב את מחיר העבודה?

אני משיב:

היום אני צדיק! אני אומר כך כי חכמינו ז"ל קבעו [ברכות ל"ה ע"ב] שמלאכתם של צדיקים נעשית על ידי אחרים! התשובה לשאלתו של אלן נמצאת במה ששלח אלי אמנון רונאל. ראו בהמשך.

בעניין ב"ק 089 אמנון רונאל מציע תצוגה מתמטית להבין את המצב:

דמי צמרו = ערך הבד המקורי O (Original)
יציאה = הוצאות הצבע על העבודה C (Cost)
שבח = הערך שנוסף לבד המקורי V (Value).

נוסיף להסבר גם שכר עבודה מוסכם P (Payment), שהוא גדול מ C (כדי לתת רווח לצבע) ואינו קשור ל V.

עכשיו:

אם התוצאה מתאימה להזמנה: הלקוח משלם P, בלי קשר לערך הבד.
אם התוצאה שונה, ו O>O+V (קלקל את הבד): הצבע משלם ללקוח O ומקבל את הבד.
אם התוצאה שונה, ו C>V (הבד שווה יותר). הלקוח משלם לצבע רק C את הוצאותיו.
אם התוצאה שונה, ו V>C (ערך נוסף קטן מההוצאות): הלקוח משלם רק V את הערך הנוסף.

כך, לפי רבי יהודה, גם אם התוצאה שונה מאוד מההזמנה (שחור במקום אדום).

עכשיו אני מבין!