BK-h088

א:
כשמבקשים מאומנים (בעלי מקצוע) להכין חפץ כלשהו לשימושנו, אנחנו מצפים לשלם עבור העבודה ולקבל את החפץ המוזמן. משנתנו עוסקת במצבים בהם זה לא קורה כצפוי.

ב:
דוד נותן לשימי עצים שקנה ומבקש ממנו ליצור מהן שולחן. העצים שווים 50 דינרים והתשלום עליהם הסכימו הוא 10 דינרים. לרוע המזל, שימי מקלקל באופן מוחלט את העבודה. לא רק שלדוד אין כעת השולחן המיוחל אלא שהוא גם איבד את העצים שנתן לשימי, שהם כעת חסרי ערך. ברישא של משנתנו קובעים שעל שימי לפצות את דוד על הפסדו: עליו להחזיר לו את ערך השולחן שמעולם לא הוכן כדבעי. (מסכום דמי הנזיקין שימי רשאי לנכות את התשלום שעליו הם סיכמו.)

ג:
ברישא של משנתנו הלקוח מספק לאומן את חומר הגלם. בסעיף השני הלקוח מפקיד בידי האומן חפץ שכבר עשוי שטעון תיקון. הפסיקה זהה לזו שבסעיף הקודם. ה-'שידה' היא מעין קופסה גדולה בה יכלה אשה לשבת כדי שישאו אותה ממקום למקום, די דומה לכסא-סדאן של המאה ה-18. 'תיבה' המוזכרת במשנתנו היא קופסה לאיחסון דברים. 'מגדל' גם הוא קופסה לאחסון דברים. ההבדל בין השנים הוא שהתיבה היא קופסת עץ עם מכסה בעוד שהמגדל הוא קופסה גבוהה וזקופה עם דלת.

ד:
בכמה הזדמנויות ציינו שלעתים קרובות בכפרים גדולים ובעיירות קטנות בתקופת התלמוד התושבים גידלו תוצרת משלהם בחלקות מחוץ לעיר. החלקות הללו הופרדו כל אחת מחברתה על ידי חומה ('כותל') שעל פי רוב היתה בנויה מאבנים בלתי מסותתות, עם סימנו של הבעלים בצד החיצוני של הכותל. שרה שוכרת את שרותיו של יואל שיפרק אחת החומות שבחלקתה שהרי היא זקוקה לאבנים במקום אחר. תוך כדי פירוק החומה יואל שובר את האבנים, שכעת הן חסרות ערך לשרה. על התקלה הזו על יואל לפצות את שרה. יתר על כן, אם האבנים השבורות פוצעות מישהו, על יואל לשלם דמי נזיקין גם על הפציעה. (מהרגע שבו הוא קיבל על עצמו את המשימה החומרים הם ברשותו כך שהוא האחראי, ולא שרה.)

ה:
אולם, אם יואל עבד על הקצה הצפוני של הכותל והקצה הדרומי התמוטט, אינו אחראי. ההנחה היא שהיתה חולשה כלשהי או פגם כלשהו בחלק ההוא של הכותל שגרם להתמוטטות ולשבירת האבנים. מצד שני, אם שרה יכולה לשכנע את הדיינים שמכות הפטיש של יואל בקצה אחד של הכותל הן שגרמו להתמוטטות בקצה השני יהיה עליו לשלם לה דמי נזיקין.

זאב אורזך כותב:

ב-ב"ק 084 אתה הבאת משנה מכתובות (פ"ז, ה"ו) שם תרגמת "דת יהודית" כ-"חוק של נשים יהודיות". זה הופך את המלה "יהודית" לשם עצם. במקרה זה האם זה לא אמור להיות "יהודיה"? ראיתי שזו תורגם כ-"מנהג יהודי", דבר שהופך אותה לשם תואר. מדוע בחרת בגרסה שלך?

אני משיב:

המלה 'יהודית' משמשת לעתים קרובות אצל החכמים בתלמודים כדי לייצג את 'האישה היהודיה'. (המלה 'יהודיה' היא מבנה חדש באופן יחסי. במדרש היא אחד השמות של בת פרעה שהצילה את משה ולאחר מכן התגיירה.) בתנ"ך [מלכים ב יח כו-כח, ישעיה לו יא-כד וכו'] המלה 'יהודית' משמשת כשם עצם (השפה היהודית או לשון בני יהודה). במשנה אליה מתיחס זאב המושג 'דת יהודית' מובא בניגוד ל-'דת משה'. המונח האחרון מתיחס למה שכיום אנו יכולים לכנות 'הדת היהודית' בעוד שהמונח הקודם מתיחס לדרישות מחמירות שנשות ישראל קבלו על עצמן, או דפוסי התנהגות המצופים מנשות ישראל.