BK-h086

א:
פרק ח' מחזיר אותנו לנושא גניבה, נושא שנקטע בפרק הקודם שעסק בפגיעה הגוף.

ב:
פרקנו עוסק כיצד לחשב את סכום דמי הנזיקין שעל הגנב לשלם כאשר בתקופה שחלפה בין הגניבה עצמה לבין הדרישה לפיצוי ערך הגניבה גדל.

ג:
משנתנו (ורוב המשניות שלאחריה) מתייחסת לגוזל, ולא לגנב. אולם, מאחר והסוגיות ההלכתיות הינן זהות בשני המקרים אין זה משנה אם המעשה נעשה בגלוי (גזל) או בהיחבא (גניבה).

ד:
דוד גונב עצים מהמחסן של שרה. עד ששרה גילתה את דבר הגניבה, דוד הערמומי כבר יצר משללו שולחן יפיפה. ערך העצים מוערך ב-100 דינרים; השולחן, לעומת זאת, יכול להימכר תמורת 150 דינרים. שרה תובעת את דוד ובית הדין פוסק נגד דוד. דוד צריך עכשיו לפצות את שרה על ידי תשלום ערך הרכוש שנגנב עם תוספת "קנס" של 100%. האם דוד צריך לשלם לשרה 200 דינרים או 300 דינרים?

ה:
שימי גונב מלאה רחל (כבשה) מעולה, מוכנה לגזיזה. עד שלאה מגלה את דבר הגניבה, שימי התחבלני גזז את צמר הרחל, הכין אותו, טווה את הצמר והכין ממנו מעיל חורף נאה. ערך הרחל מוערך ב-50 דינרים; את המעיל, לעומת זאת, ניתן למכור תמורת 150 דינרים. לאה תובעת את שימי ובית הדין מחייב אותו. על שימי כעת לפצות את לאה על ידי תשלום ערך הרכוש שגנב עם תוספת "קנס" של 400%. (עליכם לזכור ששה מפצים בתשלומי ארבעה.) האם על שימי לשלם ללאה 200 דינרים או 600 דינרים?

ו:
משנתנו מציגה מה שלדידנו הוא כלל די מדהים: כל דמי הנזיקין יש לחשב לא לפי ערך הרכוש הגנוב כעת אלא לפי ערכו בשעת הגניבה. במילים אחרות, כל תוספת לערך הרכוש הגנוב הוא לטובת הגנב!

ז:
הסיבה לקביעה מוזרה זו מוסברת כנובעת מהעובדה שהגנב שינה את מה שגנב כך שהוא כבר אינו מה שהיה. הרב עובדיה מברטנורו אומר בפרושו למשנתנו:

ח:
לי נראה שהסיבה היא שהגנב צריך לפצות על מה שגנב, לא על כל רווח שהרוויח ממה שגנב. (זיכרו, גניבה במשפט העברי אינה פשע אלא נזק. הגנב אינו נענש על מה שעשה אבל עליו לפצות על גניבתו – בתוספת של 'קנס' כדי להניעו מלעשות זאת שוב.)

ב-ב"ק 084 למדנו כיצד אדם שבייש אשה ברחובה של עיר נדרש לשלם לה דמי נזיקין על סך 400 דינרים.

אברהם חסון כותב:

מחיר הבושה הוא 400 זוז, ואילו כתובתה של אישה 200 זוז. האם הבושה של אישה בשוק שווה יותר מאשר הבטחון הכלכלי שלה אחרי גרושין?

אני משיב:

זוהי שאלה מורכבת. אנסה להשיב בקיצור עד כמה שניתן. ראשית, כתובה של אשה אינה רק לשם הביטחון הכלכלי שלה במקרה של גרושין אלא גם במקרה שבעלה ילך לעולמו בעודנה בחיים.

שנית, ערך הכתובה הוא תוצאה של משא ומתן בין החתן (או אביו) לבין אבי הכלה: הוא כולל גם תשלום נוסף מצד החתן ('תוספת') ונדוניה ממשפחת הכלה. 200 הדינרים היו המינימום המוחלט שנדרש לכל אישה שעומדת לפני נישואיה בפעם הראשונה. כך שערך הכתובה ישתנה לפי המעמד הכלכלי של המשפחה ממנה באה הכלה וזה של המשפחה שלתוכה היא נישאת.

שלישית, היו תנאים נוספים בכתובה להגנתה. אלו על פי רוב לא נכתבו כי הם נחשבו לכל כך חיוניים עד שהיו כמעט זכויות טבעיות, כביכול, שבתי הדין יאכפו בלי קשר להסכם הנישואין (הכתובה). תנאים אלה כוללים הזכות להמשיך מגורים בבית הבעל המנוח, הזכות להתפרנס מעזבונו עד שתינשא בשנית, וכיוצא בזה.

התנאים האחרונים שציינו לא חלו, כמובן, במקרה של גרושין. אבל עלינו לזכור שגירושין נחשבו 'מוצא אחרון' ורוב הנשים היו מעדיפות לחיות בנישואין אומללים מאשר ביחידות עניה. ככל שזה נוגע לבעל, הסכום הכולל של הכתובה היה על פי רוב גורם מספיק מרתיע כדי למנוע גירושין שרירותיים. במקורות שלנו יש דוגמאות רבות של גברים (כולל חכמים!) שפשוט לא יכלו לגרש את נשותיהם עקב העול הכספי.

אני מקווה שזה עוזר כתשובה לשאלתו של אברהם.