BK-h084

י:
ב-שיעור הקודם ראינו שתנא קמא סבור שסכומי הכסף שמשנתנו מקצה לדמי נזיקין במקרה של בושת הם הסכומים המירביים ואת הסכום למעשה ייקבע על ידי הדיינים על פי מעמדו החברתי של התובע ("הכל לפי כבודו"). תנא קמא סבור שאדם אמיד עלול לחוש בושה חריפה על דבר שאדם אחר ירגיש רק זילזול קל. יוצא איפה שהדיין, כאשר הוא יושב במשפט, צריך לפסוק דמי נזיקין לפי מעמדו החברתי של התובע.

יא:
רבי עקיבא אינו מקבל זאת כלל ועיקר! הוא סבור שכל היהודים הם בעלי אותו מעמד חברתי מכובד שהרי כל היהודים הם צאצאים של אותם אבות ראשונים: אברהם, יצחק ויעקב. (בתקופת החכמים חלק גדול ממעמדו החברתי של האדם בא לו ממעמדם החברתי של אבותיו. כשרבי אלעזר בן עזריה היה מועמד להחליף את רבן גמליאל כנשיא הסנהדרין הטיעונים היו [ברכות כ"ז ע"ב] ש-"הוא חכם, הוא עשיר והוא דור עשירי לעזרא [המקראי]." באופן דומה טוען רבי עקיבא שכל היהודים הם צאצאי צאצאיהם של האבות המייסדים של עמנו!

יב:
רבי עקיבא עצמו ידע מה זה לחיות בעוני ובחוסר כל. ידוע הסיפור כיצד רחל, בתו של אחד מעשירי ירושלים, התאהבה ברועה של עדרי אביה שלא ידע קרוא וכתוב והציעה לו נישואין – בניגוד לרצון אביה – אם עקיבא ילמד תורה (דבר שראשית כל כרוך, כמובן, בלימוד קריאה וכתיבה). מקור אחר מספר לנו כיצד האדם המבוגר הזה לקח את בנו הקטן אל מלמד התינוקות ואמר "ילמדנו רבנו". בעוד הוא לומד הזוג היה כל כך עני וחסר כל עד כי הם חיו באסמים ומתבנים. מאוחר יותר בחייו עקיבא היה נזכר כיצד היה מוציא את אניצי הקש משערותיה של רעיתו בכל בוקר. אפילו מסופר שבמקרה אחר הם היו כל כך חסרי כל שהיא מכרה את שיערה בכסף!

יג:
היינו יכולים להתפתות לחשוב שסיפורים אלה הם המצאות רומנטיות; אבל חושבני שזו תהיה טעות. מאוחר ביותר בחייו עקיבא התעשר. (אינני יודע כיצד התעשר.) פעם אחת הוא קנה לרעיתו "עיר של זהב" (עטרה) יפיפיה ויקרה מאוד. כשרעיתו של רבן גמליאל ראתה את העטרה התקנאה. "למה אתה לא קונה לי עטרה כזו?" היא התלוננה בפני בעלה. הוא השיב, "הייתי עושה זאת אילו את הקרבת עבורי את מה שהיא הקריבה עבורו!"

יד:
ובכן, רבי עקיבא מגן על כבוד עניי ישראל ואביוניו. משנתנו מספרת מקרה שהובא לפניו. איש שבייש אשה ברחובה של עיר על ידי כך שפרע את ראשה. (בשיעור הקודם ציינו עד כמה זוועתי היה לאשה נשואה להיות פרועת ראש ברחוב.) האשה תבעה את האיש בבית דינו של רבי עקיבא ודרשה דמי נזיקין על הבושה שנגרמה לה. רבי עקיבא פסק לה את סכום דמי הנזיקין המלא המותר על פי משנתנו, 400 דינרים.

טו:
במקום לשלם במקום האיש ביקש שהות לשלם. כנראה רבי עקיבא חשב שהאיש צריך זמן כדי לגייס את הכסף והוא הסכים לדחות את מועד התשלום. אך האיש הזה היה ערמומי – או לפחות כך הוא חשב. הוא ארגן את הדברים כך שכמה מחבריו יהיו במקום כדי לראות את אשר יקרה ואז הוא חיכה שהאשה תצא מחצרה. (הסברנו כבר כמה פעמים שבתקופת החכמים החצרות שימשו לאותה מטרה שבימינו משמשים בניני דירות משותפים.) מיד בצאתה הוא שבר על הארץ לרגליה כד של שמן יקר (מה שמרמז שהוא לא היה חסר אמצעים.) האשה הסירה את כיסוי הראש שלה כדי לנגב את השמן.

טז:
לאיש היתה כעת העדות אותה הוא רצה. הוא הביא את האשה אל בית דינו של רבי עקיבא יחד עם עדיו. כיצד יכול רבי עקיבא לדרוש ממנו לשלם סכום עתק על ביוש האשה כאשר היא 'ביישה' את עצמה בדיוק באותו אופן? רבי עקיבא לא התרשם. הוא פסק שהמקרה השני אינו קשור למקרה הראשון. בעוד שאסור לאדם לגרום לעצמו נזק, אף-על-פי-כן אי אפשר לתבוע אותו אם עשה כן. (רק התובע יכול להתחיל הליך משפטי ואדם לא יכול לתבוע את עצמו!) לכן, אף על פי שהאשה עשתה דבר שאסור לה לעשות המעשה אינו בר תביעה.

יז:
בדומה לכך, התורה [דברים כ יט] אוסרת עלינו לגדוע עצי פרי (וצמחים אחרים) שלא לצורך. אם מישהו קוצץ את נטיעותיו שלו אינו יכול לתבוע מעצמו דמי נזיקין; אדם אחר שקיצץ את נטיעותיו של אותו האיש בהחלט יכול להיתבע על הנזק. לכן, הנתבע היה צריך לשלם במקרה הזה.

יח:
אולם, במקרה הזה ההלכה אינה לפי דעת רבי עקיבא אלא לפי דעת תנא קמא: "הכל לפי כבודו."