BK-h083

א:
משנתנו ארוכה ולכן חילקתי אותה לשני חלקים.

ב:
משנתנו עוסקת בסכומים מתאימים לפיצויים במקרים של "בושת". כשהתובע טוען שמעשיו של הנתבע ביישו אותו (מלבד שאר מיני פגיעות שנפגע) כיצד על הדיינים להעריך את דמי הנזיקין אם נמצא שהטיעון צודק?

ג:
בקוראנו את רשימת הפעולות המובאת במשנתנו קשה לא להתרשם מהתגובות הרגשיות שמתוארות באמצעותן: תקיעה (מכה באגרוף), סטירה , צרימה (משיכה) באוזן, תלישת שיער, יריקה, הפשטת טלית (בגד עליון) או כובע. אולם אני מניח שכל אלה טובים יותר משליפת סכין או מירי בנשק חם של ימינו.

ד:
רבי יוסי הגלילי סבור שהמכה באגרוף אדם אחר צריך לפצותו על הבושה הכרוכה בכך בסכום של 'מנה'. מנה שווה ל-100 דינרים, סכום עצום. אולם, דעתו אינה מתקבלת להלכה. הפיצוי על מכת אגרוף הוא סלע אחד, לפי דעתו של תנא קמא. סלע אחד שווה חצי דינר.

ה:
וזה מביא אותנו לשאלה המאוד שאלתית: "כמה שווה סלע אחד בכסף 'אמיתי'?" אולי הדרך הטובה ביותר להעריך את ערך הכסף כאשר המרחק בזמן וערכים חברתיים כל כך גדול הוא לנסות לגלות את היחס של הסכום להכנסה לנפש. במשנה [בבא מציאה פ"ו מ"א] נאמר כך:

בגמרא [ב"מ פ"ו ע"א] דנים בנושא כך:

שאר הפרטים אינם חשובים למטרתנו. מה שברור הוא שבעל מלאכה – נגר, לדוגמה – היה יכול לצפות ל-3 או 4 דינרים כשכר יום. מתוך הנחה של 25 ימי עבודה בחודש, זה מניב שכר של 75 או 100 דינרים לחודש בערך. נהיה זהירים ונניח שזה 75 דינרים.

ו:
יוצא איפה שהקנס על נותן אגרוף באף של הזולת הוא סכום פעוט למדי. אבל אם דוד סטר לפניו של יואל הוא יאלץ לשלם סכום שווה ערך להכנסה של כמעט שלושה חודשים. הסכום הגדול ביותר המוזכר במשנתנו שווה ערך ליותר מההכנסה של חמישה חודשים!

ז:
הסרת כיסוי הראש של אשה במקום ציבורי נחשבה למעשה מביש ומבייש ביותר. נשים נשואות אמורות לכסות את שיער ראשן לחלוטין בכל פעם שהן יוצאות מפתח ביתן. כדי לתת מושג על מנהגי התקופה נצטט משנה [כתובות פ"ז מ"ו]:

אם כך, יציאה מהבית בראש מגולה היתה כל כך מבישה עד כי היה ניתן לגרש אשה בעוני מוחלט.

ח:
אולם, הסכומים שבהם משנתנו נוקבת הם סכומים מירביים. הסכום למעשה היה מוערך על ידי הדיינים "הכל לפי כבודו", כלומר, לפי המעמד החברתי של הנפגע.

ט:
רבי עקיבא, שהתחיל את חייו כרועה צאן שלא ידע קרוא וכתוב, סבור שהמעמד החברתי לא צריך להיות חלק מההערכה ושיש לראות את כל היהודים כמכובדים – ולפיכך יש להעניק להם את מלוא דמי הנזיקין כשנגרם להם בושה. דעתו לא נתקבלה להלכה. מדוע דעתו נדחתה יתברר בהמשך משנתנו.

המשך יבוא.

ב-ב"ק 081 כתבתי:

האמורא הארץ-ישראלי, ריש לקיש, נסח את האמרה הנשית בתמציתיות: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו [עדיף לחיות עם הרבה צרות מאשר לחיות באלמנות] [יבמות קי"ח ע"ב].

נעמי גרץ כותבת:

אני מעדיפה את התרגום הבא של מימרתו של ריש לקיש:

"עדיף לחיות [חיים אומללים] בנישואין מאשר לחיות [חיים מאושרים] לבד."

כך תרגמתי אותה בספרי, 'שתיקה היא קטלנית: היהדות מתעמתת עם הכאת נשים', בחלק שנקרא: "טוב להיות נשואה ממתה". והוספתי בחלק הזה שזה מזכיר את הכתוב מישעיהו ד א שם הדבר הגרוע ביותר שהנביא יכול לדמיין זה אשה ללא בעל:

הנשים זועקות בתופסן את אחרון הגברים הזמינים.