BK-h080

א:
'חרש' (אצל חז"ל – מי שאינו מסוגל לא לשמוע ולא לדבר) לא היה נחשב לכשיר מבחינה משפטית. (ההבנה מודרנית התקדמה!) גם שוטה – מי שאינו שפוי בדעתו – אינו כשיר משפטית. אף לא קטן – ילדה שטרם מלאו לה 12 שנה וילד שטרם מלאו לו 13 שנה.

ב:
משנתנו מלמדת שפגיעה בבני אדם אלו רעה. פגיעה כאן מתיחסת לכל פעולה – ביודעים ובלא-יודעים – היכולה לפגוע בהם באופן כלשהו, פיזית או נפשית.

ג:
השימוש בתואר 'רעה' מרמז על כך שפעולות כאלה אינן מוסריות, אפילו אם לא ניתן להעניש עליהן על פי חוק. אולם, אם הם נזקו פיזית, 'נזק' כפי שהוא מובן במשפט העברי, ניתן לתבוע את החובל בהם ולדרוש ממנו פיצויים. מפני שהם אינם כשירים משפטית, אם מי משלושת האנשים הללו חובל בזולת, לא ניתן לתבוע אותם לדין.

המשך יבוא.

נועה רז כותבת:

אני לא מבינה משהו במשנה ששלחת היום, [ב"ק 079]. כתוב שעבד נוכרי שמתגייר חייב במצוות של אישה יהודיה ולאחר שחרורו חייב במצוות של גבר יהודי. זה נראה לי הזוי קצת… יכול להסביר לי?

אני משיב:

תשובתי תצטרך להיות די ארוכה ומפורטת כדי להקל על הבנתה.

אתם ודאי זוכרים שלאחר שנה עם רבו היהודי עבד כנעני חייב להימכר למי שאינו יהודי או להסכים להתגייר אם ברצונו להשאר עם רבו. אם הוא מסכים להתגייר הוא נימול ועליו לטבול במקווה. הוא כעת יהודי לכל דבר ועניין, כמו כל גר אחר. הסוגיה כעת היא אילו מצוות הוא נדרש לקיים כעבד. לא ניתן לדרוש ממנו לקיים את כולן, בדיוק כמו שאשה יהודיה אינה נדרשת לקיים את כולן. (היהדות המסורתית המודרנית רואה זאת באופן אחר אבל עלינו ללכת עם החכמים כדי להבין את הסוגיה.)

כשלמדנו מסכת קידושין למדנו את המשנה הבאה [קידושין פ"א ה"ז]:

באותה העת הסברתי כך:

מצות עשה היא מצוה שדורשת מאיתנו לעשות משהו – דברים שחייבים לעשות. מצות לא תעשה היא מצוה שדורשת מאיתנו להימנע מלעשות דבר מה – דברים שאסור לעשות. מצוה שהזמן גרמה היא מצוה שיש לקיימה בזמן מסויים (של היום, החודש, השנה) ושקיומה חסר כל ערך דתי אם מקיימים אותה שלא בזמנה. דוגמה למצות עשה היא "מפני שיבה תקום" – כלומר הפגינו כבוד כלפי זקנים בכל זמן ובכל מקום. דוגמה למצות לא תעשה היא "לא תגנוב". דוגמה למצות עשה שהזמן גרמה היא "בסוכות תשבו שבעת ימים" – הישיבה בסוכה בכל זמן פרט לחג הסוכות חסרת כל משמעות דתית.

כעת עלינו לשאול את עצמנו למה שיחררו החכמים אישה יהודיה מקיום מצוות עשה שהזמן גרמן.

התשובה היא שבזמן הקידושין הבעל מקבל זכויות השגחה ופיקוח ('קניין') על רעיתו. באופן טבעי אנחנו נרתעים מהרעיון שלאדם אחד יכולים להיות 'זכויות השגחה ופיקוח' או 'קניין' על אדם אחר – דהיינו להחליט איך הוא או היא יעבירו את זמנם וכיוצא בזה. להורים יש זכויות השגחה ופיקוח על ילדיהם הקטנים, וזה מובן. בימי קדם היו לאדונים זכויות השגחה ופיקוח על עבדיהם, ולאחר שנתאים את חשיבתנו למה ש-'רגיל' בכלכלת עבדים, אנו יכולים להבין את היחסים בין אדון ועבד, על אף הסלידה מהם. יוצא מכך שעם נישואיה רעיה חדלה להיות עצמאית, ונעשית כפופה לזכויות ההשגחה והפיקוח שרכש בעלה.

בדיון שבגמרא על עניין זה [קידושין ל' ע"ב], שנקודת מוצאו הוא החובות ההדדיים של הורים וילדים, מצויין שם שהמקור בתורה [שבכתב] לדרישה שבמשנה לחובות הבן על האב היא בויקרא יט ג:

הכללת הנשים מבוססת על העובדה שהפועל (תיראו) הוא בלשון רבים. מאחר וכך, הגמרא שואלת מדוע הפסוק מתחיל בשם עצם 'איש'? התשובה הניתנת כעת פשוטה לנו להבנה (אפילו אם היא קשה לבליעה):

לא יכול להיות ספק שהפירוש שלנו נכון, מאחר והגמרא ממשיכה:

כעת יהיה לנו קל לראות שמצבו של העבד הכנעני זהה לזה של רעיה יהודיה: לרבו יש זכויות השגחה ופיקוח עליו. לכן העבד הכנעני מקיים את כל המצוות שאשה יהודיה מקיימת והוא פטור מקיום מצוות עשה שהזמן גרמן. אולם, אם העבד משחרר לרבו לשעבר כבר אין זכויות השגחה ופיקוח עליו ולכן עליו כעת לקיים את כל המצוות כמו כל איש יהודי אחר.

אני מקווה שזה הבהיר את העניין.