BK-h078

בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל

חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל

מסכת בבא קמא, פרק ח', משנה ג':
הַמַּכֶּה אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְלֹא עָשָׂה בָּהֶם חַבּוּרָה, וְהַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיָּב בְּכֻלָּן. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד עִבְרִי – חַיָּב בְּכֻלָּן חוּץ מִן הַשֶּׁבֶת בִּזְמַן שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל אֲחֵרִים – חַיָּב בְּכֻלָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין לַעֲבָדִים בּוֹשֶׁת.
הסברים
א:
משנתנו מורכבת מחמש קביעות ואנו נבחן אותן כל אחת לפי התור.
ב:
הכאת הורה,כמובן, אסורה בתכלית האיסור. בתקופת המשנה והתלמוד היתה ציפיה מכל יהודי שיפגין כבוד כלפי הורה, ומספרים מעשיות רבות בעניין הכבוד הגדול שחכמים ידועים הפגינו כלפי הוריהם. נספר כעת כמה מהסיפורים הללו [קידושין ל"א ע"א-ע"ב] למען השכלתנו.
ג:
בעו מיניה מרב עולא [שאלו את רב עולא] 'עד היכן כיבוד אב ואם?' אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון, ודמא בן נתינה שמו. פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא [עסק] בששים ריבוא [דינרים] שכר והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו… פעם אחת היה לבוש סירקון [מעיל] של זהב והיה יושב בין גדולי רומי ובאתה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימה.
אמר רבי אבהו: כגון אבימי ברי [כמו אבימי, הבן שלי, הוא] קיים מצות כיבוד. חמשה בני סמכי [בנים שהוסמכו כחכמים] הוה ליה לאבימי [היו לאבימי] בחיי אביו, וכי הוה אתא רבי אבהו קרי אבבא [אבל כשרבי אבהו היה בא וקורא בדלת] רהיט ואזיל ופתח ליה [הוא (ולא אחד מבניו) היה רץ כדי לפתוח לו] ואמר אין אין עד דמטאי התם [והיה קורא כל הזמן 'אני בא, אני בא' עד שהגיע לשם]. יומא חד אמר ליה [יום אחד אמר לו אביו], 'אשקיין מיא' [הבא לי מים]. אדאייתי ליה נמנם [עד שהוא הביא לו אביו היה ישן]. גחין קאי עליה עד דאיתער [אבימי עמד ליד אביו עם המים עד שהתעורר]…
רבי טרפון הוה ליה ההיא אמא [היתה לו אם] דכל אימת דהות בעיא למיסק לפוריא גחין וסליק לה [שכל פעם שרצתה לעלות על המיטה הוא היה מתכופף והיא היתה מטפסת עליו], וכל אימת דהות נחית נחתת עלויה [וכל פעם שביקשה לרדת היתה יורדת על גבו]. אתא וקא משתבח בי מדרשא [הוא בא והתרברב על כך בבית המדרש]. אמרי ליה [אמרו לו שאר החכמים], 'עדיין לא הגעת לחצי כיבוד!'…
רב יוסף כי הוה שמע קל כרעא דאמיה [כל פעם שהיה שומע פסיעות של אמו] אמר איקום מקמי שכינה דאתיא [אקום לפני השכינה שבאה]'.
רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה [היתה לו אם זקנה] אמרה ליה 'בעינא תכשיטין' [אמרה לו 'אני רוצה תכשיטים']. עבד לה [הביא לה]. 'בעינא גברא' [אני רוצה גבר] – נייעין לך [אחפש לך]. 'בעינא גברא דשפיר כותך' [אני רוצה גבר נאה כמוך]. שבקה ואזל לארעא דישראל [עזב אותה בבבל ועלה לארץ ישראל], שמע דקא אזלה אבתריה [אך שמע שהיא באה בעקבותיו]…
יש עוד הרבה סיפורים כאלו. נראה שהם עוסקים בעיקר בכבוד שהחכמים הפגינו כלפי הורים מזדקנים המראים סימנים של סניליות.
ד:
נחזור למשנתנו. התורה [שמות כא טו] מחוקקת:
וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת.
החכמים הבינו את הקביעה הזאת כחבטה שגורמת לפצע או חבורה. זאת הסיבה שמשנתנו מתיחסת להכאת הורה מבלי לגרום לחבורה, מאחר ואם היה נזק פיזי היה זה נחשב לדיני נפשות.
ה:
המכה הורה אחראי לכל חמשת סוגי תשלומי נזיקים: נזק, צער, רפוי, שבת ובושת. הוא הדין גם למי שמכה את רעהו ביום הכיפורים. ישנו כלל אצל החכמים שכאשר עבירה מביאה על הנאשם הן מלקות והן קנס, יש לוותר על התשלום לטובת המלקות, אך לא שני העונשים יחד. אולם, במקרה בו אנו דנים כעת הוחלט לוותר על המלקות לטובת הקנס. (דנו במלקות במשפט העברי כשלמדנו סנהדרין 121 – באנגלית – לדוגמה.)
המשך יבוא.
שאלות ותשובות:
ב-שיעור הקודם כתבתי:
דוד ושימי מתקוטטים; דוד התכוון להנחית חבטה חזקה על שימי אבל רעייתו של שימי, רחל, נכנסה ביניהם והאגרוף פגע בבטנה. רחל הרה והיא מפילה את ולדה כתוצאה מהתאונה. שימי טוען שהחבטה של דוד היא שגרמה לרעייתו להפיל והוא תובע את דוד לדין. הדיינים פוסקים לטובת התובע – שימי, לא רחל! – ומזכים אותו בפיצויים.
אמנון רונאל שואל שאלה שהוא מתאר כשאלה רטורית:
וכשהבעל הוא שגורם להפלה, וכיום שכיח אף מותה של אשתו – מי ישלם פיצוי למי? הרי היא רכושו, לעשות בה כטוב בעיניו.
אני משיב:
אני חייב להשיב לשאלה הרטורית הזו! רעיה אינה רכושו של בעלה. מה שהוא 'קונה' בזמן הקידושין הן זכויות וחובות בלעדיות, לא חזקה. היא מסכימה להיות כפופה למרותו ובתמורה הוא מקבל על עצמו להגן עליה ולספק את כל צרכיה. (אם הוא לא עושה זאת הוא בעצם מפר חוזה.) החכמים אפילו הרחיקו לכת עד כדי כך שקבעו שאפילו אם לא כתוב במפורש בכתובה, חובה להניח שהיתה הסכמה על כך. הבעל אינו יכול לטעון אחרת.
יוצא איפה, שהגוף של אישה הינו קדוש כמו גופו של כל אדם ואם בעלה הורג אותה הוא אשם ברצח. ציינו בעבר שמי שנידון בדיני נפשות אינו משלם נזיקין. כך שהתשובה לשאלתו הרטורית של אמנון היא שאף אחד לא מקבל פיצויים אבל הבעל התוקף נדון בדיני נפשות.

