BK-h070

א:
השיעור היום קצר ופשוט. משנתנו מגדירה את הפעולות המהוות גניבה מבלי להתחשב בכוונתו של הגנב.

ב:
יש שני אופנים להעברת בעלות על בעל חיים לפי הנוהג התלמודי. (המשפט העברי של תקופה מאוחרת יותר מכיר בדרכים נוספות להעברת בעלות.) כשלמדנו מסכת קידושין [פ"א, ה"ד] – לפני כמעט 15 שנים! – למדנו כך:

בהמות גסות הן, כמובן, בהמות כגון פרה, שור או פר; הן בהמות שלא ניתן להרימן ולהחזיקן בזרועות. בהמות כאלה היו חלק בלתי נפרד של הכלכלה בתקופת המשנה והתלמוד. המשנה קובעת שבמקרה של בהמות כאלה הקונה מציין את קבלת הקניה שלו על ידי שליטה על תנועות הבהמה – על ידי משיכתה בכיוון שבו הוא רוצה שתלך, הלאה מהמוכר. (כיום, כמובן, אנו מסתמכים על שטר מכירה, אך בכלכלה הרבה יותר חקלאית וכפרית של תקופת התלמוד פעולות מסוימות נחשבו לחותמות "עסקה".)

ג:
בהמות קטנות כמו כבשים ועזים מכונות "בהמה דקה", וגם הן היו חלק בלדי נפרד של הכלכלה. על פי רוב הוחזקו (על אף מורת רוחם של החכמים, כפי שנראה במשנה הבאה, ב"ק פ"ז מ"ז) בחצרות הבתים בעיירות ובכפרים. במקרה של בהמה דקה הקונה מציין את קניינו על ידי הרמת הבהמה בזרועותיו או על כתפיו. (היה נהוג לשאת כבשים ועזים כשהן מונחות על הכתפיים תוך החזקה ברגלי הבהמה או פרסותיה.)

ד:
למעשה, הדיון בגמרא קידושין על משנה זו מציין שדעת שאר החכמים היא שאת כל הבהמות ניתן לרכוש הן על ידי "משיכה" והן על ידי "הגבהה" (כשניתן). הלכה, כמובן, היא לפי דעת שאר החכמים.

ה:
ובכן, כיצד כל זה מתקשר למשנתנו? משנתנו מבקשת להגדיר מה למעשה מהווה גניבה של בהמה (או של כל דבר אחר). לא עצם הלקיחה ואפילו לא עשיית אחת הפעולות שמהוות קבלת קניין או חזקה על הרכוש נחשבים מבחינת הדין. מה שנחשב הוא הוצאת הבהמה (או כל דבר אחר שניגנב) מרשותו [שטחו] של הבעלים.

ו:
ובכן, אם שרה מחזיקה בשורו של דוד והיא מתחילה למשוך את גוליית מתוך הרפת שלו היא טרם גנבה. רק כאשר היא מצליחה למשוך את גוליית מחוץ לרשות של דוד אל תוך רשות הרבים היא בעצם גונבת. לפיכך, אם נשתמש במקרה קיצוני ביותר שמשנתנו מציגה כהסבר, אם גוליית נופל מת לפני ששרה מצליחה למשוך אותו אל מחוץ לרשותו של דוד אינה אשמה בגניבה, אפילו אם היא התכוונה לגנוב, ובגלל כוונתה היא משכה את הבהמה.

ז:
אולם, אם שרה מרימה על כתפיה אחד הטלאים על דוד והולכת איתו לרשות הרבים היא גנבה – אפילו אם הבהמה המסכנה מתה עליה ברחוב!

ח:
יתר על כן, משנתנו ממשיכה להסביר שמניעיו של הגנב אינם קשורים לביסס עובדת הגניבה. שימי הוא ברנש פיקח. עליו לפדות את בנו בכורו, מיכה (שהרי התורה [במדבר יח טו-טז] מצווה על כך:

במקום לשלם למר כהן חמשה שקלים הוא מזמין את מר כהן באמצע הלילה לאסמיו של דוד ומעביר לו אחד הטלאים כתשלום שווה ערך לחמשה שקלים. אולם, לפני שמר כהן התמים יכול לשאת את הטלה אל מחוץ לשטח, הטלה מת! במקרה כזה שימי אינו אשם בגניבה (ומיכה לא נפדה)!

ט:
אם הגנב מעביר את הבהמה לצד שלישי (בעל חובו, שומר חנם, שואל, נושא שכר או שוכר) והבהמה מתה לפני שהוצאה מהרשות של הבעלים – אין כאן גניבה: הבהמה מעולם לא עזבה את רשות בעליה. אבל אם הבהמה הוצאה מרשות הבעלים יש כאן מקרה ברור של גניבה (אפילו אם הגנב יכול לטעון שהבהמה אינה עוד בחזקתו). ראו ב"ק 028 להסבר על ארבעת השומרים.