BK-h068

א:
משנתנו עוסקת במצבים שבהם הגנב משלם רק תשלומי כפל אף-על-פי שגנב שור או שה.

ב:
שרה גונבת את שורו של דוד ביום שבת כאשר המשפחה שובתת אצל חברים. כדי להיפטר מהבהמה מהר ככל האפשר היא מוכרת אותו בו ביום ברווח נאה לנכרי מקומי. אולם, כשדוד חוזר הוא מגלה את מעשה הגניבה ותוך זמן לא רב הוא מוצא שכנים שלמעשה ראו את שרה לוקחת את הבהמה. דוד תובע את שרה שטוענת שהבהמה כבר לא ברשותה מאחר והיא מכרה אותה. העובדה ששרה גנבה את השור בוססה על ידי עדים מהימנים, לפיכך עליה לשלם תשלומי כפל. ואולם, ישנו רק עד אחד לדבר המכירה בשבת, ולא די בעד אחד כדי לבסס את העובדה בדין. לפיכך שרה פטורה מהתשלום הנוסף.

ג:
אפילו אם שרה תודֶה בפני בית דין שהיא מכרה את הבהמה בשבת, היא עדין תשלם רק תשלומי כפל (על עצם הגניבה). זאת כיון, כפי שציינו, שמכירה של דבר מה בשבת היא מדיני נפשות ואדם לא יכול להיות נידון למוות על סמך הודאתו (אלא רק על סמך עדות של שני עדים מהימנים).

ד:
אותו ההיגיון חל על שני הפרטים הבאים שבמשנתנו. אם שרה נמצאה אשמה במכירת שורו של דוד בשבת או אם הנכרי קנה את השור כדי להקריבו לאליל מרס, בשני המקרים הללו שרה עומדת בפני עונש מוות. כבר ציינו [ב"ק 062] שכאשר מישהו עומד לדין בדיני נפשות הוא פטור מלשלם קנסות וכדומה. כך שתשלומי השלשה מבוטלים, מה שמותיר רק את תשלומי הכפל על הגניבה המקורית – שלא היה בה חילול שבת.

ה:
במקרה של בן שגונב את שור אביו ומוכר אותו לאחר מות אביו, יש לנו טיעון דומה. הגניבה המקורית עומדת במקומה וגוררת בעקבותיה תשלומי כפל. מאחר ואביו כבר נפטר מן העולם הזה, כאשר הבן מכר את הבהמה היא בעצם רכושו שלו ולפיכך לא ניתן להעמידו לדין על כך!

ו:
לאחרונה היו לנו כמה הזדמנויות להסביר את הרעיון של הקדש לבית המקדש כך שלא אסביר את המושג שוב. דוד גנב שור ואז הקדיש אותו לבית המקדש. לאחר ההקדשה הוא מתחרט ושוחט את השור. מאחר והשור, באופן טכני, שייך "לשמים" השחיטה היא חילול הקודש. מאחר ולא ניתן לצפות לכך שהקב"ה יתבע את דוד בבית דין של מטה, דוד פטור מתשלומי שלשה הנוספים ואנו נותרים עם הגניבה המקורית בלבד, עליה עליו לשלם תשלומי כפל.

ז:
בעניין תשלומי ארבעה וחמשה, במקרה של בהמה גנובה שהוקדשה, רבי שמעון חולק באופן חלקי על דעת שאר החכמים. בכמה מקרים יש להחליף את הבהמה שהוקדשה אם זו אבדה או נפצעה: על-פי-רוב זה מקרה בו הבהמה יועדה לקורבן חובה (דהיינו קורבן שנדרש על פי דין תורה, כגון חטאת). אולם, כאשר הבהמה הוקדשה כמתנה או קורבן נדבה(שלמים) , אין צורך להחליפה אם אבדה או נפצעה. רבי שמעון סבור שאם אדם גונב בהמה ואז מקדיש אותה לקורבן חובה ובסופו של דבר שוחט אותה לבשר חולין, אזי הוא צריך לשלם תשלומי ארבעה וחמשה. רק אם ההקדש היה נדבה הוא מסכים עם שאר החכמים שהוא לא צריך לשלם את התשלום הנוסף. הלכה אינה לפי דעתו של רבי שמעון.

לאחרונה התיחסנו למוסד העבדות בישראל של העת העתיקה. יעקב חיניץ מביא תובנה מאוד עכשווית:

יוצא שבנוסף על להיוולד לאם יהודיה וגיור על ידי בית דין ישנה גם דרך שלישית להיות ליהודי – שיחרור מעבדות על ידי האדון. העבד הכנעני כבר נימול והוא מקיים מצוות כמו יהודיה. כאשר הוא משוחרר הוא הופך ליהודי שלם.

אני משיב:

יעקב צודק, אבל חושבני שהצגת הדברים שלו מטעה.

אם יהודי רוכש עבד נכרי אינו רשאי להחזיק אותו בביתו מעבר לשנה אחת. או שהעבד יימכר ללא-יהודי, או, אם העבד מסכים, עליו להתגייר. אם העבד מתגייר הוא נשאר בחזקתו של האדון עד למותו או עד שהוא קונה את חרותו או עד שהוא משוחרר כמחווה של רצון טוב מצד אדונו. הגיור הוא אותו התהליך שעובר גר שהוא בן-חורין: קבלת עול תורה, מילה וטבילה. מרגע זה העבד הוא יהודי. מאחר ואינו יהודי בן-חורין הוא פטור ממצוות רבות בדיוק כמו שאשת אדוניו פטורה. אם וכאשר הוא משתחרר מעבדותו עליו לקיים את כל המצוות.