BK-h066

יג:
גנב [שור או שה] ונמצאה טרפה … משלם תשלומי ארבעה וחמשה. עלינו להניח שהסיבה שפריט זה נכלל ברשימתנו היא כי הגנב היה עלול לטעון שמאחר והבהמה נמצאה – לאחר שחיטה – כבלתי כשרה ליהודים לאכילה, הוא (הגנב) לא שלל מהבעלים המקורי שום סכום בעל משמעות.

יד:
המושג 'טרפה' נובע מפסוק בתורה [שמות כב ל]

ברור שהכוונה המקורית של הפסוק היא לאסור על יהודים אכילת בשר מבעל חיים שנטרף על ידי בעל חיים אחר (ושבשרו היה מותר אלמלא כך). אולם, מסורת החכמים השתמשה במונח הזה לציין גם גורמים אחרים שיכולים לפסול את הבשר.

1. אם בעל החיים הותקף על ידי בעל חיים אחר והפציעה שנגרמה חייבת להיחשב כקטלנית: זאת אומרת , סביר להעריך שבעל החיים לא ישרוד שנה אחת.
2. אם בעל החיים לא נשחט לפי החוקים והכללים של שחיטה יהודית כשרה. שחיטה כזו יכולה לכלול כמעט כל דבר החל מהרג בכביש עד שחיטה פסולה.
3. אם בבדיקת הפגר לאחר השחיטה נמצא שבעל החיים סבל ממום באברים הפנימיים או ממחלה.
4. השיקולים הללו חלים לא רק על בהמות במובן המצומצם אלא גם על עופות. (הם מעולם לא חלו על דגים או חרקים.)

טו:
השוחט חולין בעזרה – משלם תשלומי ארבעה וחמשה. המונח 'חולין' מתייחס לבשר המיועד ליהודים לאכילה בחיי יומיום. המונח משמש להבדיל בין בשר חולין לבשר של בעלי חיים שהוקרבו כקרבן בבית המקדש.

טז:
בעלי חיים שהובאו לבית המקדש לשחיטה היה ניתן לעלותם כקורבן או, לכל הפחות, דמם של בעלי החיים שנשחטו נזרק על יסוד המזבח שבעזרת הכהנים שבבית המקדש. (המעוניינים ימצאו פרטים נוספים בלימודנו – בשפה האנגלית – של מסכת תמיד.) במקרים מסויימים (כגון קורבן הפסח) הפגר הוחזר לבעליו לשמש כסעודה חגיגית; במקרים אחרים חלק מהפגר הוחזר לבעלים וחלקו הועלה על המזבח; במקרים רבים הכהנים היו זכאים גם כן לנתח מהבשר.

יז:
לא היה ניתן להשתמש בפגר של בעל חיים שנשחט כהלכה בבית המקדש לאכילת חולין. לפיכך, הגנב היה יכול לטעון שהבעלים לא יכול לתבוע את הפסדו. משנתנו קובעת שגם במקרה כזה יש לשלם פיצויים.

יח:
רבי שמעון פוטר בשני אלו [האחרונים]. רבי שמעון בן יוחאי היה פוטר את הגנב מתשלום הפיצויים מאחר שבשני המקרים האלו – בשר שנמצא טרפה ובשר משחיטה בבית המקדש – הגנב למעשה לא נהנה מגניבתו. אולם, שאר החכמים דוחים את הטיעון הזה.

יט:
סוף-סוף סימנו ללמוד את המשנה הזו ואי"ה בשיעור הבא נמשיך למשנה ג'.

רונן לאוטמן שואל:

כיצד היה נמדד ערכו של שור או שה שנגנב במקרה ש: 1) בעל החיים אינו בנמצא? 2) דבריהם של בעל הבית והגנב סותרים זה את זה? ו-3) חסרים עדים מהימנים?

אני משיב:

שאלותיו של רונן הן תמיד מלאות מחשבה!

הפריט האחרון בשאלתו של רונן הוא הקל ביותר: אם אין עדים, אין דין שעליו הגנב צריך לענות. על הבעלים לבסס את תביעת הגניבה שלו על ידי עדות מקובלת של שני עדים.

גם בשני המקרים האחרים התשובה פשוטה למדי: על בית הדין לאמוד את ערך בעל החיים כשהם מתבססים על העדות המוצעת. כמובן שיתכן שבית הדין ידרוש עד מומחה כדי לקבוע את ערך הבהמה בשוק, אך לא יקשה עליהם למצוא עד כזה ברחובה של עיר.