BK-h064

ז:
גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְטָבַח וּמָכַר וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו … מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. במקרה הזה סדר ההתרחשיות חשוב כיון שאם אביו של הגנב מת לפני שהבהמה נטבחה או נמכרה אין צורך בתשלום.

ח:
התורה [דברים כא טו-יז] מבהירה כיצד יש לחלק את רכושו של אדם לאחר מותו. (במילים אחרות, אין טעם בהכנת צוואה כי החלוקה על פי התורה היא החלוקה היחידה המקובלת על פי המשפט העברי.)

כלומר, רכושו של האדם מחולק בין כל בניו (בנותיו לא כלולות, להן יש הסדר אחר) באופן כזה שהבן הבכור מקבל כמות כפולה ממה שמקבל כל אחד משאר הבנים. לדוגמה, אם לדוד ארבעה בנים ויש לו מליון דינרים להוריש במותו, רכושו יחולק לחמשה חלקים שיניבו 200,000 דינרים לכל אחד משלושת הבנים הצעירים ו-400,000 דינרים לבן הבכור.

ט:
בנו הבכור של דוד, שימי, גונב שור מאביו ומוכר אותו ברווח לשרה. השור היה שווה 50,000 דינרים. שימי נתפס, אך לפני שהוא יכול להחזיר את הגניבה דוד הולך לעולמו. בעצם, עם מותו של דוד השור שייך לשימי, אז מדוע חייב הוא להחזיר לנכסיו של דוד סכום של 250,000 דינרים? חז"ל קבעו ששימי חייב לשלם תשלומי חמשה כי הסכום משפיע של סך הכמות שמגיעה לכל אחד מאחיו.

י:
אולם, אם שימי גנב את שורו של אביו ודוד מת לפני ששימי מסדיר את המכירה לשרה, אזי אין שימי חייב לשלם תשלומי חמישה שהרי בזמן המכירה (לאחר מותו של דוד) השור שייך לו בלאו הכי.

המשך יבוא.

שני משתתפים שלחו אלי הודעות בעניין גורלו של עבד עברי שנשא אשה. ודאי תזכרו את פסיקת התורה [שמות כא ג-ד]:

נעמי גרץ כותבת:

כתבת (בשמך או בשם החכמים) "מי מבני ישראל שמכבד את עצמו, לא היה בוחר להיות עבד של מי שהוא בעצמו עבד." אבל במקרה של עבד עברי שבוחר להישאר עם אדוניו, הוא גם בוחר להשאר עם רעיתו ועם ילדיו. אני חושבת שזה ראוי לשבח, אפילו אם זה בא במחיר חרותו!

ראובן ארצי כותב:

שילוח הקן בא ללמד רחמים אבל שילוח העבד לחפשי, כביכול, מעמיד את המושג רחמים ורוחב לב בספק. כשמעמתים את החופש האישי מול קשר משפחתי, דהיינו :"אתה רוצה ללכת? בבקשה אבל בלי אשתך ובניך", זה לא מלכוד? איזה חופש זה בלי המשפחה הגרעינית ? מי היה מסכים לכך? עדיף ריצוע באוזן.

אני משיב:

כשאנו קוראים את שנקבע בתורה בהבנה וברגישות המודרניות שלנו אז הביקורת של נעמי וראובן אכן במקומה. אך, כמובן, עלינו להבין את הפסיקה לפי המושגים של זמנה ומקומה, ולא אלו שלנו.

העבד העברי היה שונה מכל שאר העבדים בימי קדם: הוא השתעבד לתקופה קצובה ואז יצא מעבדותו. עבדים אחרים היו עבדים לכל חייהם, אלא אם כן הם הצליחו לקנות את חרותם או שהם שוחררו על ידי אדונם. היה זה רווחי לאדון להגדיל את מספר עבדיו (כלומר, כוח העבודה שלו) על ידי זיווג שניים מעבדיו. ילד שנולד מזיווג כזה נקרא 'יליד בית'. באותה התקופה היתה עובדה מוכרת באופן כלל עולמי שילידי-בית הם רכושו הבלעדי של האדון: ההורים היו אחראים לילדיהם לא יותר מאשר פרתו ופרו של האדון היו אחראיים לעגלם. התורה מקפידה להבחין בין עבדים לבין ילידי בית. לדוגמה:

ומוקדם יותר, כשיצא להציל את לוט אחיינו,

כך שבמקרה שלנו, העבד העברי ידע מראש שייאלץ להשאיר את האישה ואת הילדים עם האדון כאשר הוא הסכים להולידם. יכול היה לסרב, כמובן.