BK-h061

יט:
כעת עלינו לשאול מדוע החכמים פירשו את הכתוב בתורה בעניין גורלו של הגנב כפי שעשו, עד כדי "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו."

כ:
חושבני שנטיב להבין את מטרתם אם ניקח בחשבון את מה שקורה לעבד העברי. יש לו קורת גג מעל לראשו, אוכל בפיו, עבודה קבועה, משפחתו נמצאת אתו ויש מי שמשגיח עליהם, וכבודו האישי נשמר. (שהוא נהנה מכל אלה מתברר מתוך קריאה – או מקריאה חוזרת – של המקורות שהצגנו בשיעור הקודם.

כא:
כל זה שונה מאוד ממצבו הקודם כאביון חסר כל. הוא היה כל כך עני עד כי לא היה מסוגל לשלם את חובותיו; ובמקרה של הגנב הוא היה כל כך עני עד שהוא לא היה מסוגל להחזיר אפילו את אשר גנב כדי להימנע ממכירה לעבדות. הדבר היחיד שהוא איבד כעבד עברי הוא את חירותו האישית; ואפילו האובדן הזה הוא זמני בלבד, מאחר ולאחר שש שנות עבדות עליו לצאת לחופשי.

כב:
וודאי שמטרת החוקים והתקנות של עבד עברי הם לשם שיקומו. בכלכלה פשוטה, בה אדם תמיד יכול למצוא אמצעי מחיה, האביון שלנו או הגנב שלנו לא היה מסוגל לנהל את כלכלתו האישית. לכן הוא לומד במשך שש שנים כיצד הדבר נעשה. בסוף השנה השישית העבד העברי אמור להיות מוכן לחזור ולעמוד על שתי רגליו בפני העולם כאדם חפשי. וכדי לוודא שהוא יתחיל את חייו החדשים על רגל ימין, אדוניו חייב לתת לו מענק פרידה של כסף, מזון, בעלי-חיים, כדי שלא ייאלץ להתחיל את הכל שוב מאפס. מתסכלת העובדה שאין לנו מידע, אין סטטיסטיקה, מהם ניתן היה ללמוד האם המערכת הזו השיגה את המטרה אם לאו.

כג:
במובן אחד אנו יכולים לומר שהמערכת בוודאי לא הצליחה! החלק האחרון של פסיקת התורה מציין היכן המערכת היתה יכולה להיכשל – וככול הנראה אכן כשלה.

בכמה מקרים, ללא ספק, העבד העברי פחד כל כך מהאחריות שבחירות האישית בתוך החברה שהוא לא היה מסוגל לעמוד בפני האפשרות שיצטרך לעבור את כל זה שוב ולבסוף להיות שוב חסר כל. אין לו די ביטחון עצמי (או אמונה בחברה) כדי לנסות. החיים עם אדוניו טובים והוא ומשפחתו בטוחים. למה להסתכן? במקרה כזה התורה מתירה לו להישאר עם אדוניו, אך התנאי הוא שלעולם לא יוכל לחזור ולבקש את חירותו.

כד:
התורה אומרת שאדם כזה יש להביא בפני בית הדין כדי שהדיינים יוכלו לודא שהוא עושה זאת מרצונו החופשי. הכתוב בתורה אומר שיש להביאו לפני 'האלהים'; אבל ההקשר מבהיר שהשימוש במילה הוא במובנה המקורי של 'אלו שבשררה'. מנקבים את אזנו כסימן שישאר אתו לאורך כל חייו וכסימן לכך שהוא דחה את זכותו כבר-אנוש לחירות. החכמים בגמרא ביטאו זאת באופן יפהפה כששאלו מדוע רוצעים אדם כזה דווקא באוזן:

התורה [ויקרא כה נה] קובעת:

מי מבני ישראל שמכבד את עצמו, לא היה בוחר להיות עבד של מי שהוא בעצמו עבד.

כה:
לאחר המבוא הארוך הזה, אנו יכולים לחזור ולתת דעתנו למשנתנו. הסעיפים הראשונים יהיו ברורים כעת. אך הסיפא דורש את תשומת לבנו:

אֵין הַגּוֹנֵב אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְלֹא הַטּוֹבֵחַ וְלֹא הַמּוֹכֵר אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.

יש כאן סוג של "מלכוד 22" הלכתי. הרכוש הגנוב אינו שייך לגנב; לכן, באופן טכני, אם מישהו גונב את הטובין הללו מהגנב, הוא לא גנב את רכושו של הגנב. במקרה כזה משנתנו אומרת שהגנב השני אינו משלם תשלומי כפל. אך החכמים מבהירים שעליו להחזיר את הרכוש המקורי לבעליו החוקי, והלה אז יוכל לתבוע מהגנב הראשון את תשלומי הכפל. אם שרה גנבה 1000 דינרים מדוד ואז שימי גונב את הדינרים משרה, שימי צריך להחזיר לדוד את 1000 הדינרים ודוד צריך לתבוע את שרה עבור 1000 דינרים נוספים שהם תשלום הכפל. כך גם במקרה של גנבת שור או שה.