BK-h055

ז:
בתלמוד הבבלי משנתנו מוצגת כשלוש משניות נפרדות. כעת עלינו לתת את הדעת לחלק השני של משנתנו שכאמור מופיע כמשנה נפרדת בתלמוד.

ח:
אנו עוסקים כעת בהיקף האחריות לנזק שנגרם כאשר ננקטו צעדי מנע. כפי שלמדנו בשיעור הקודם, התורה מטילה את האחריות לנזק על האדם שגרם למעשה לבערה. אך אותו הפסוק מהתורה [שמות כב ה] גם מתיחס לנזק ממש לו גרמה הבערה:

הגמרא [ב"ק ס' ע"א] רוצה לדעת מדוע הכתוב מצא לנכון להזכיר ארבעה סוגים של תוצרת שעלולים להינזק. בוודאי היה ניתן לבטא נושא כזה באופן יותר תמציתי. האין המונחים 'גדיש', 'קמה' [תבואה שעדין לא נקצרה] ו-'שדה' [של תבואה] אומרים כמעט אותו הדבר? לשאלה זו ניתנת התשובה הבאה:

כך ששתי פסיקות שונות נלמדות משני ה-'מקרים' האלו: להיקף אמצעי המיגון שבהם בני אדם רגילים להשתמש דרך קבע לגבי תבואתם אין משמעות לגבי היקף האחריות שלהם לנזק שנגרם; בדיוק כפי שלהיקף הכלכלי של הנזק שנגרם אין משמעות לגבי אכיפת האחריות.

הגמרא ממשיכה:

במלים אחרות, כל דבר שניזוק מאש דורש פיצוי, והמבעיר אינו יכול לטעון שמצות התורה מתיחסת אך ורק לתבואה בשדה. החכמים הבינו כאן את המלה 'שדה' כמורה על האדמה עצמה ולא רק לתבואה שגדלה בה.

ט:
ואולם, הגמרא ממשיכה עם ההתנגדויות שלה בעניין האחרון הזה:

י:
בסיפא של משנתנו, משנה חדשה בתלמוד, עוסקים באחריות במצבים יוצאי דופן.

עָבְרָה גָּדֵר שֶׁהוּא גָבוֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ דֶּרֶךְ הָרַבִּים אוֹ נָהָר – פָּטוּר.

בכל מקרה מעין אלו יהיה מאוד יוצא מגדר הרגיל שאש תעבור את המכשולים הללו. הגדרות, או חומות, שבין החלקות כמעט תמיד היו בנויות מאבנים שנערמו אבן על אבן. ארבע אמות במידות מטריות הן בערך שני מטרים. על הבערה להיות סופת אש שלהבותיה עולות לגבהים כדי להתגבר על קיר אבנים שכזה. על פי רוב, היו מבעירים גבעולי דגן שלא נקצרו שהיו נמוכים, קרובים לקרקע.

דרך הרבים מוגדרת כאזור פתוח ברוחב של 16 אמות, שהן כשמונה מטרים.

אכן קשה לדמיין אש שתחצה נהר. הגמרא מעלה את האפשרות שהתנא שבמשנתנו התכוון לואדי [נחל אכזב]: בחורף יש מים בערוצו, אבל בקיץ הוא יבש. כאשר הוא יבש האש יכולה לחצות אותו. לחילופין, התנא מתיחס לתעלה מלאכותית שנחפרה בין השדות ומטרתה להזרים מי השקיה לשדות. כאשר המים זורמים בתעלה היא רטובה, אחרת היא יבשה.