BK-h054

א:
הגענו לאחרון שבאבות הנזיקין. לאחר השור, הבור ושאר בעלי חיים, משנתנו היא הראשונה מבין שלוש משניות שעוסקות בנזק שנגרם על ידי אש. ואוי לנו! משנה ארוכה היא משנתנו! כמובן, יהיה יותר קל להבין אותה אם נטפל בסעיפיה כל אחד בנפרד.

ב:
הסעיפים הראשונים עוסקים בקביעת מי אחראי לנזקים במקרים בהם אש גורמת נזק לרכושו של הזולת. הבסיס לכל הדינים הללו נמצא בתורה [שמות כב ה]:

הרישא של משנתנו עוסק במצב שבו "המבעיר את הבערה" אינו כשיר על פי דין ולכן לא ניתן לתבוע אותו. מה שמשנתנו מנסה לקבוע הוא כיצד יכול בית הדין לקבוע מיהו בעצם "המבעיר את הבערה".

ג:
כדי להבעיר אש צריכים חומר בערה וניצוץ. חומר הבערה היה על פי רוב עצים והניצוץ היה בא, על פי רוב, מאבן צור. נדמיין לעצמנו שדוד קצר את קצירו והעביר את כל תוצרתו לשדה המשותף. כעת הוא רוצה להבעיר את התבן שנותר בשדה כדי להכשירו לזריעה של השנה הבאה. הוא שולח את שלמה, בנו בן ה-11, לשדה עם כמה פיסות עץ ושני אבני צור ואומר לו להבעיר את השדה. שלמה עושה זאת, אבל האש יוצאת מכלל שליטה וגורמת נזק לשדה של שרה, שכנתו של דוד. מי אחראי? את מי שרה יכולה לתבוע? האם את דוד? דוד יזם את הדלקת האש, אבל הוא לא בדיוק עונה על הגדרת התורה "המבעיר [בפועל] את הבערה". שלמה הוא מי שעונה לתאור הזה. אבל לא ניתן לתבוע את שלמה כי אינו כשיר לעמוד לדין מאחר והוא קטין. (ישום זה יחול גם אם מי שהצית את חומר הבערה היה חרש-אילם או מי שאינו שפוי בדעתו.) במצבים כאלה אין את מי לתבוע. בעוד שהחכמים הכירו בכך שדוד אחראי מבחינה מוסרית, לא ניתן להביאו לדין בבית דין של מטה, של בני אדם. את אשמתו ואת עונשו יש להשאיר בידי בית דין של מעלה, בידי שמים. (מה שמשנתנו אינה אומרת – שהרי היא עוסקת בקביעת כללים של נוהל ולא במקרים ספציפיים – הוא שעומדים לרשות בית הדין דרכים אחרות – עיצומים חברתיים וכלכליים – כדי לשכנע את דוד לפצות את שרה על הפסדיה "מתוך טוב ליבו".)

ד:
עלינו לעיין בסעיפים הבאים כמקשה אחת.

שילח ביד פקח – הפקח חיב.

במילים אחרות, אם דוד שולח את אחד מפועליו להבעיר את השדה, הפועל יהיה אחראי כי הוא עונה על דרישות התורה ש-"שלם ישלם המבעיר [בפועל] את הבערה." הוא אחראי בעיני החוק ועליו לקחת אחראיות על מעשיו. ניתן לטעון שאין זה הוגן, כי הפועל הוא שליחו של דוד. לפני שנים רבות, כשלמדנו את מסכת קידושין, למדנו ששלוחו של אדם כמותו. במילים אחרות, מה שבא כוחו של דוד עושה לפי בקשתו של דוד הוא, למעשה, מעשהו של דוד. אבל החכמים מזהירים שהכלל הזה אינו תקף במקרה שיש בו מרכיב פשע (או, במקרה שלנו, פשיעה, נזק). השליח כשיר בעיני החוק ועליו לדעת מתי אסור לו למלא אחרי הוראה.

ה:
כעת עלינו לדמיין מצב מסובך יותר: יואל מביא את אבני הצור ואז מגיע שימי עם העצים. במקרה הזה שימי הוא חייב. מדוע? נראה בקרוב. (אם שימי היה מגיע ראשון למקום עם עציו ורק לאחר מכן הגיע יואל עם אבני הצור, אז יואל היה חייב.) אבל נדמיין עכשיו שאדם שלישי מעורב: עמוס בא ללבות את הניצוץ ללהבה. כעת גם יואל וגם שימי פטורים ועמוס הוא החייב.

ו:
מה שמשתמע ממשנתנו הוא שכאשר יותר מאדם אחד מעורב בהצתה, האחרון, או המאוחר מביניהם, ייחשב כ-"מבעיר את הבערה" בפועל. יוצא איפה שאם היתה זו הרוח שלבתה את האש לשריפה, אף-אחד מהמעורבים לא יהיה "המבעיר את הבערה". זוהי יד אלהים.

המשך יבוא.