BK-h053

א:
אין משנתנו פשוטה כפי שנראית. אומנם, במבט ראשון, הפסיקה במשנתנו נראית כמעט שטחית: האין זה ברור מאליו שאם תשתמש בשדה של מישהו אחר כבשלך, תהיה אחראי לנזקים? זה ודאי מקרה ברור של הסגת גבול פשוטו כמשמעו.

ב:
הגמרא [ב"ק נ"ט ע"ב] מסבירה שעלינו להבין את המצב אחרת.

בפרושו למשנתנו הרב עובדיה מברטנורו מסביר את פשר דבריו של רב פפא:

ג:
הבה נסביר את ההסבר במונחים בני ימינו. עלינו לזכור את המערך של כפר ארץ-ישראלי טיפוסי במהלך מאות השנים בהן עוסק לימודנו. כל הבתים היו צפופים יחד בכפר (או בעיר) שאפשר שהיה מוקף חומה או לא. בתוך הכפר לא היה מקום לשום סוג של פעילות חקלאית. מסביב לאזור המיושב היה הכפר מוקף בשטח שהיה נקי מבניינים וכל פעילות חקלאית. השטח הזה שימוש כמקום בילוי לתושבי הכפר. מעבר ל-'חגורה ירוקה' זו, לכל בן כפר היה מגרש או מגרשים משלו בהם הוא יכול לגדל תוצרת חקלאית, בקר או עדר כבשים וכיוצא בזה. כל מגרש היה מוקף גדר או חומה כדי שאף אחד לא יפלוש לשטח של חברו – כי השטח היה מצרך יקר. (זכרו שמדובר בבני כפר ולא בחקלאים בעלי אחוזות.)

ד:
יוצא איפה שלאף אחד מתושבי הכפר לא היה מקום לערום [להגדיש] את תבואתו לאחר שקצר אותה. כך הומצאה שיטה לפיה שדה אחד הועמד לרשות הכלל לשימוש משותף. הכול יכלו להעביר את התבואה שקצרו לשדה היחיד הזה שם יכלו להגדישה. ברור שכל בן כפר היה אחראי לבטחון של מה שגידל בחלקתו, אבל מי אחראי על כל התבואה שנערמת בשדה המשותף?

ה:
הפיתרון לבעיה היה, כמובן, לשלם למישהו שיפקח על השדה. כדי למנוע צפיפות ומריבות המשגיח שמונה לכך היה מקצה לכל תושב משבצת זמן ומקום מסוים להביא את תוצרתו ולערום אותה.

ו:
דוד יכול לעשות לשרה טובה ולהרשות לה להשתמש בשטחו לצרכיה, אבל הנחת העבודה היא שהוא נותן לה רשות להשתמש בשטחו אבל היא אחראית. כלומר, אין דוד מקבל אחריות על בטחון הרכוש של שרה שמאוכסן בשטחו. אם דוד אכן מסכים לקבל אחריות על הרכוש של שרה שנמצא בשטחו עליו לומר זאת במפורש.

ז:
כעת אנו יכולים להבין את המצב בחיי יום יום שמשתקף במשנתנו. לדוד יש שדה שהוא משכיר לשאר התושבים כמקום איחסון משותף לערמות תוצרתם. באופן טבעי דוד אינו טיפש עד כדי כך שיקבל על עצמו אחריות לבטחונה של כל התוצרת הזו: הוא פשוט מאפשר שימוש בשדהו תמורת תשלום. לכן התושבים ממנים משגיח שיפקח על השדה והמשגיח הזה כעת אחראי על בטחון תוצרתה של שרה מהרגע שהוא נותן לה רשות להכניס אותה לשדה ומציין היכן יש לערום אותה. אם עזיו של שימי נכנסות לשדה ונהנות מתוצרתה של שרה, יהיה זה המשגיח שיהיה אחראי לשלם על הנזק: הוא קיבל על עצמו את האחריות.

ח:
מצד שני, אם שרה מצפצפת על סמכות המשגיח – או אם, מכל סיבה אחרת, היא לא הצליחה לקבל את רשותו להשתמש בשדה – המשגיח לא יהיה אחראי לכל נזק שיגרם לתוצרתה של שרה. יתר על כן, אם תוצרתה של שרה גורמת לנזק כלשהו לעזיו של שימי, הוא יתבע אותה בהצלחה. רק אם דוד, כבעל השדה, נתן לשרה הסכמה מפורשת שהוא מקבל על עצמו אחריות, הוא יהיה חייב לפצות אותה.

ט:
בזה מסיימת משנתנו את הטיפול בנושה המבעה. המשנה הבאה תתחיל להתמודד עם אחרון אבות הנזיקין – הַהֶבְעֵר.