BK-h048

ז:
חמשת הפריטים האחרונים ברשימה המובאת במשנתנו פשוטים להסבר. התורה [דברים כב א-ג] דורשת מאתנו, אם הדבר אפשרי, להשיב רכוש שאבד לבעליו:

לא ניכנס כאן לכל החוקים והתקנות העוסקים בהשבת אבדות (אף-על-פי שהנושא די מרתק ותופס חלק נכבד של מסכת בבא מציעא). כאן רק נציין שהתורה מצווה עלינו לקחת בחזקתנו כל דבר שאנו מוצאים שברור שהוא רכוש אבוד: 'לא תוכל להתעלם' ולהמשיך בדרכך. לאחר מכן עלינו לעשות מאמצים לאתר את הבעלים. במהלך התהליך הזה עלינו לשמור על הרכוש שמצאנו כך שנוכל להחזיר אותו במצב טוב. אם מישהו טוען בעלות על הרכוש, עליו לזהות אותו בעזרת תיאור סביר בדיוקו.

ח:
התורה מתיחסת לשור, כבש, חמור ושמלה (פריט לבוש). משנתנו מבהירה שיש להבין אותם כדוגמאות בלבד. כפי שהפסוק האחרון מבהיר: "וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה".

ט:
פריקה. התורה [שמות כג ה] מפצירה בנו כך:

את הפסוק הזה פסקנו לפי פירושו של רש"י. אך המשמעות של הפסוק ברורה למדי: אם רואים חמור רובץ כי משאו כבד מדי או שנטען באופן לא נכון, אסור לחלוף על פניו ולהתעלם ממנו; אדרבא, אנו מצווים לעזור לבעלי החמור לסדר את הדברים כראוי – אפילו אם הוא [בעלי החמור] אויב שלנו. (מדוע יסבול החמור רק בגלל איבה בין בני אדם?)

את הפועל 'עזב' שרש"י מסביר כ-'תעזור', חוקרים מודרניים מבינים כ-'להקים'. ואז פרוש הפסוק יהיה שאנו מצווים לעזור לאויבנו לטעון מחדש ('להקים') את משא הבהמה באופן יותר יעיל (ואנושי).

משנתנו מלמדת שהחמור שבתורה הוא רק דוגמה ואותה המצוה חלה על כל בעל חיים במצוקה.

י:
חסימה. התורה [דברים כה ד] מצווה:

אם אתה משתמש בשור כדי לדוש את תבואתך אסור לך למנוע ממנו לאכול חלק מהתבואה בזמן שהוא עובד. פיו צריך להיות חופשי לאכול אם וכאשר יחפץ. משנתנו, כמובן, מסבירה שהשור כאן הוא רק דוגמה: אל לך לחסום כל בעל חיים בזמן שהוא דש. בפרושו לפסוק זה רש"י מוסיף שישנו בעל חיים אחד שיוצא מהכלל הזה: בן-אדם. (אף-על-פי שדברים כג ה אכן נותנת לפועל בכרם את הזכות לאכול ענבים בזמן העבודה, בתנאי שהוא לא שם מהם בכליו 'לשימוש מאוחר יותר'.)

המשך יבוא.

ב-ב"ק 045 כתבתי:

נניח ששרה חופרת בור שישמש בור מים. היא רוצה שהוא יהיה עמוק למדי, כך שבשלב כלשהו הפועלים העוסקים במלאכת החפירה נמצאים בתוך הבור פנימה והם כורים וחופרים. בא גולית, שורו של דוד, הוא רואה את הבור לפניו והוא עומד לעקוף אותו כאשר לפתע מגיעים רעשים וקולות ממעמקי הבור. הרעשים מבהילים את גולית עד כדי כך שהוא נופל לתוך הבור. שרה אחראית להפסדו של דוד.

אליזבת פטוכובסקי כותבת:

בנוסף לשיקולים כגון עומק הבור או מיקומו, מה עם הפועלים חסרי המזל שבתוך הבור, שכורים וחופרים, ויוצרים את הרעש שהבהיל את השור. לפני העידן של פיצוי לפועלים, האם הרבנים, שחזו מראש כל כך הרבה, נתנו דעתם להם למשפחותיהם? ודאי שזה לא דבר של מה בכך כאשר שור נופל על פועל במקום צר כל כך.

אני משיב:

למדנו כמה פעמים במהלך לימוד מסכת זו שכל מי שסבל מפגיעה של בעל חיים יכול לתבוע מבעליו פיצויי נזיקין. (בהמשך מסכת זו נלמד על פיצויים לפציעות שנגרמות על ידי בני אדם.) במקרה שאליו מתייחסת אליזבת יהיה על התובע לשכנע את בית הדין שהפציעות שספג הן תוצאה ישירה של רשלנות מצידו של בעליו של בעל החיים. מאחר ולא יהיה זה סביר ליחס לבהמה עצמה כוונה זדוניות או מחשבה תחילה, גולית החביב לא ייהרג בפקודת בית דין – בהנחה שהוא שרד את הנפילה. אם בעליו של בעל החיים אינו אחרי למה שקרה, את מי עוד יכול בית הדין לחייב לפצות את הקורבן?