BK-h047

ו:
תשלומי כפל. במהלך השנים הזכרתי בהזדמנויות שונות שחלוקת המקרא לפרקים אינה ממקור יהודי כלל ועיקר: זוהי עבודתו של הארכיהגמון האנגלי סטפן לנגטון (1228-1150 לספירה), ובכמה מקומות הוא עשה מהמשימה בלגן מושלם: הפרדת שלושת הפסוקים הראשונים של בראשית פרק ב' מבראשית פרק א' היא דוגמה מובנת מאליה. אבל החלוקה לפרקים בקטע שיעסיק אותנו כעת מראה בורות מוחלטת במשפט העברי. התורה [שמות כא לז – כב ג] מבססת את החוקים העוסקים בגנבה:

אנו עוסקים כאן בפסוק האחרון שבסוף הקטע, בסיומה של מצות התורה. אם נסביר אותו בפשטות כך נאמר: אם גנב נתפס ובעל הרכוש הגנוב תובע אותו (ראו בשאלות ותשובות למטה מדוע צריך לתבוע את העבריין) על הגנב לשלם תשלומי כפל. פרוש הדבר: שאם מה שגנב היה שווה 1000 דינרים עליו לשלם לבעל הבית 2000 דינרים: הערך המקורי ועוד 100%. (פיתוח מאוחר יותר של החכמים קובע שאם הגנב אינו יכול לשלם את הקנס אבל הוא כן יכול להחזיר את הערך המקורי, על הבעלים להסתפק בכך.)

התורה מדגימה גנבה בהתיחסה ל-"משור עד חמור עד שה", אבל משנתנו מבהירה שאין הכוונה כאן שהחוק הזה עוסק רק בעלי החיים הללו: הם רק דוגמאות לכל דבר שנגנב.

המשך יבוא.

ב-ב"ק 044 כתבתי:

בכל המקרים האלו האדם שחפר את הבור הוא גם מסיג גבול. זה כולל גם את שימי, כי אין לו רשות לסכן את הציבור באופן שכזה. (נזכור שרשות הרבים שייכת לכולם ולכן חובה לשמור עליה שתהיה נקיה ממפגעים.)

ג'ים פלדמן כותב:

ההסבר שלך בבבא קמא 044 הגיוני עד שאתה מגיע לפריט השישי. אין כל איזכור בכתוב שם לכך שהחופר הוא מסיג גבול. לדוגמה, יכול להיות ששימי מתקן את הביוב בהוראת הרשויות. לא יהיה עירעור על זכותו לחפור את בור, אבל הוא אחראי על הקמת גידור הגנתי, ואם עליו להפסיק במהלך העבודה, עליו לכסות את הפתח. זו האחריות אליה מתיחסים המשנה והתורה והפריט השביעי ברשימתך. אין לי מושג מהיכן שאבת את הרעיון ששימי הוא מסיג גבול או שאין לו רשות לחפור ברשות הרבים. הדוגמאות האחרות שבמשנה אינן רומזות באופן מוחלט על הסגת גבול. מטרה וקבלת רשות ישלטו בדיון הזה אבל האחריות לשלום הציבור תמיד קיימת.

אני משיב:

כדי להבין מדוע אני (והחכמים) מכנה את שימי מסיג גבול במקרה הזה, ג'ים יצטרך להיפרד מהמשגותיו בקשר לרשות הרבים והיחיד, ובאופן כללי, על אכיפת חוק. וזה דבר שאין לי כל זכות לצפות שיעשה. ההסבר שלי יהיה ארוך למדי, אבל חושבני שכדאי לנסות ולהסביר זאת. במהלך כמעט 15 השנים שאנחנו לומדים יחד בחוג לימוד זה, כיסינו היבטים שונים של משפט עברי (במיוחד כשלמדנו את מסכת סנהדרין, לפני יותר מעשור בשנים). אבל גורם אחד, הכרחי לרעיונות המודרניים של שלטון החוק, מעולם לא נדון על ידינו: הגורם הזה הוא המשטרה. הסיבה מדוע לא דנו בכך היא כיון שגורם כזה לא קיים, לא במערך המשפט המקראי ולא מאוחר יותר במערכת ההלכתית. (ואנא מכם, אל תביאו לי מדברים טז יח שמצווה על ביסוס "שופטים ושוטרים": רש"י מסביר במקום שהשוטרים אליהם מתייחס הפסוק הם מה שאנו מכנים היום פקידי הוצאה לפועל של בית הדין שתפקידם לדאוג שהחלטת בית הדין תתבצע.)

המשפט העברי אינו מכיר שום גורם של שיטור בחברה – לא שיטור מונע ולא בילוש. כל אכיפת החוק – אפילו הפשע המתועב ביותר מכל הפשעים – נמצאת בידי העם. כדי שעברה תישפט על הקורבן לתבוע את העבריין בבית דין. (התורה אפילו מציגה את המושג של "גואל דם" יחד עם "ערי מקלט" כדי לעודד את הנאשמים ברצח להסגיר עצמם ולקבל משפט הוגן: במקום להישחט על ידי קרוב משפחה זועם של המנוח, מדוע לא לברוח לעיר מקלט? שם, במשפט צדק אתה עלול להימצא זכאי או אשם בהריגה בלבד.)

אחרי המבוא הארוך הזה, בואו נחזור אל שימי. אין רשות שאחראית על תחזוקה של מתקנים ציבוריים. חוץ מזה, כפי שציינו קודם בלימוד המסכת הזו, רשות הרבים שייכת לכולם. אך אין פרוש הדבר שאינה שייכת לאף-אחד: הכוונה היא שכל אחד ואחת רשאי להשתמש ברחוב כבשלהם, 'לעשות את שבא להם' שם, בתנאי שאינם מפריעים לאחרים להנות מאותה הזכות. אם שימי חופר בור ברחוב לשימושו האישי הוא, למעשה, מסיג גבול, היות והוא משתמש ברכוש של 'מישהו אחר' ("כל אדם") למטרה אסורה. האופן היחיד שבו העבירה הזו תובא לפני בית דין הוא כאשר משתמש אחר ברשות הרבים יתבע את שימי כמסיג גבול. אין שוטר שיטפח לשימי על הכתף וימחה בקול ש-"אתה לא רשאי לעשות את זה כאן!"

זו היתה תשובה ארוכה שלא ממש קשורה לנושא באופן מסויים. אני מקווה שהיא הועילה.