BK-h042

א:
משנתנו ממשיכה את הסוגיות שהועלו במשנה הקודמת. עוד הפעם מישהו מכניס את שורו לחצר פרטית. (הסברנו את טבען של החצרות הללו ב-שיעור הקודם.) אם הוא עושה כך ללא רשות מיוחדת מאחד מדיירי החצר הרי הוא מסיג גבול.

ב:
כפי שהסברתי בשיעור הקודם, דיירי החצר משתמשים בה באופן שיתופי להרבה – אפילו רוב – פעילותם היום-יומית וצרכי ביתם. כך שיתכן שכמה מהם יחזיקו את בעלי החיים שלהם בחצר כשאינם משוטטים בחופשיות במרעה. משנתנו מציגה מצב שבו שור של אחד הדיירים מתרגז בגלל המצאותו של שור אחר בחצר 'שלו', או אולי בגלל הימצאותו של אדם זר בחצר, וכתוצאה מכך השור הזה מתחיל להשתולל.

ג:
דוד הוא הדייר שלנו בחצר ושורו גולית מסתובב בחצר ונהנה מהשמש. יואל הרוכל ושורו עוברים ברחוב ויואל שם לב לכך שאין שומר בשער החצר שבה גר דוד. אולי השומר לקח הפסקה הכרחית. יואל רואה את ההזדמנות לעשות מכירה אחת או שתים והוא מכניס את שורו לחצר. יואל הוא כעת מסיג גבול.

ד:
גולית מרגיש פגוע מההתפרצות הפתאומית והוא נוגח את שורו של יואל. שרה היא דיירת אחרת בחצר והכלב שלה, כָלֵב, בשקט היה מכרסם עצם בחצר. אבל כעת הוא מצטרף למהומה הפתאומית ונושך את רגלו של יואל. אם יואל היה תובע את דוד ו/או שרה על הנזק שנגרם לו ולשורו הוא היה מפסיד בדין: הוא מסיג גבול ולכן עליו לקבל את תוצאות הסגת הגבול שלו.

ה:
נניח שהמריבה היתה שונה. שורו של יואל נוגח את גולית ובקרב שמתפתח בין שתי הבהמות נופל שורו של יואל לבור המים השיתופי שבחצר. המים מתמלאים בוץ והם נעשים בלתי שמישים לדיירי החצר. דוד יכול לתבוע את יואל בהצלחה לא רק על הפציעה שספג גולית אלא גם על ההפסד הכספי שנגרם מהפגיעה בבור המים.

ו:
הגמרא [ב"ק מ"ח ע"ב] אומרת שהנזק אינו חייב להיגרם כתוצאה של מריבה או מהומה. הבורות הללו לא החזיקו מים זורמים: היו אלה בורות שנחפרו באדמה וסוידו כדי למנוע חילחול עד כמה שניתן. הבורות האלו שימשו את כל דיירי החצר. הם לא שימשו למים טריים: בשביל זה היתה "אמת המים" [תעלה] שהכניסה את המים. הבורות שימשו לניקיון ואפילו לרחיצה. מאחר והמים היו מים עומדים היה בלתי נמנע שאזוב וחזזית היו גדלים על קירות האמה. לפי הגמרא בהחלט יתכן ששורו של יואל נשען מעל לאמה כדי לאכול מהירק הזה וכך נפל פנימה. אין זה מְשַׁנֶּה כלל ועיקר: הדיירים יכולים לתבוע את מסיג הגבול בהצלחה על הנזק שכך נגרם.

ז:
אבל המצב יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. נדמיין לעצמנו שאביו של דוד מתרחץ בבור כאשר השור נופל פנימה ואביו של דוד נהרג. (למעשה, זה יכול להיות כל אחד: משנתנו מביאה את האב והבן כדוגמאות של יום-יום.) כעת אין כאן שאלה של נזק בלבד. כפי שלמדנו בפרק הקודם, יואל יאלץ לשלם לדוד דמי כופר (על מות אביו) ובהחלט יתכן שהוא גם יאבד את שורו: למדנו ששור שהרג אדם צריך להישחט במצוות בית הדין. אולם, הגמרא מציינת שבמקרה הזה השור לא ייהרג שהרי הוא לא הרג בזדון אלא רק כתוצאה מתאונה.

ח:
משנתנו אומרת שאילו יואל הוזמן להיכנס אל תוך החצר על ידי אחד הדיירים, אין הוא אחראי על כל נזק, ההפך הוא נכון: דוד ייחשב אחראי לפציעות שגולית וכלב הסבו ליואל ולשורו!

ט:
רבי, שחולק על תנא קמא על הנקודה האחרונה, הוא, כמובן, רבי יהודה הנשיא של הסנהדרין ומסדר המשנה. בשיעור הקודם כתבתי:

… לא ניתן לצפות משרה שתחזה מראש את האפשרות שעתליה תחליק על הירקות (שמן הסתם לא היו אמורים להיות שם בכל מקרה), אבל ניתן לצפות ממנה שתדע שעתליה תאכל כל תוצרת חקלאית שתזדמן בדרכה, כך שעל שרה היה לחסום את פי בהמתה כאשר היא אינה רועה …

אמנון רונאל מיד ראה את הבעיה:

שרה שמה את עתליה בשטח פרטי ומגודר שאין בו מאכל, למעט אבוס הפרה. מה היא אשמה שמר ירקן הניח מעדני ירקות לפני הבהמה? האם בגלל האפשרות שתינזק מרכולתו של מסיג גבול עליה לחסום את פרתה באבוסה?

זוהי בדיוק השאלה ששואל רבי במשנתנו – והוא גם משיב! "בכולן אינו חיב עד שיקבל עליו לשמור." הדייר אינו אחראי על מה שבהמתו עושה ברשותו (בשטחו הפרטי) לגופם או רכושם של אחרים אלא אם כן הוא מקבל על עצמו באופן מיוחד לשמור על בהמתו.

בעניין הזה ההלכה אינה לפי דעתו של תנא קמא אלא לפי דעתו של רבי. כך שיש לנו מצב שבו לא דוד ולא שרה יהיו אחראים לפצעים שגולית וכלב הסבו ליואל, בין אם הוא מסיג גבול ובין אם הוא הוזמן להכנס לחצר. ההבדל היחיד יהיה שאילו יואל הוזמן לתוך החצר הוא לא יהיה אחראי לנזק שיסבו הוא או שורו.