BK-h041

א:
כדי להבין את המצב המתואר במשנתנו עלי להקדים כמה דברי הסבר. במושגים כללים מאוד, בתקופת התנאים המבנה הרגיל של בית מגורים עירוני היה בצורה המכונה "חצר". זהו מונח שפרושו הפשוט הוא שקומפלקס של מספר בתים נבנו, על פי רוב בצורת האות ח, סביב חצר. לבתים היו, על פי רוב, שתי קומות: התחתונה נקראה "בית" וזו שמעליה נקראה "עליה". מעל העליה היה גג שטוח ששימש באופן קבוע לשימושים ביתיים רבים. בחצר עצמה, שסביבה סודרו הבתים, היו מתקני-שירות משותפים, כגון אמת מים ואבני רחיים קטנות. בעלי הבתים היו מחזיקים את הבהמות שלהם בחצר.

ב:
הצד הפתוח של החצר הוביל לרחוב ['רשות הרבים']. מאחר ובעלי הבתים דאגו מאוד לשמור על פרטיותם, החצר, על פי רוב, הופרדה מהרחוב באמצעות קיר. הביקוש לפרטיות היה כה גדול עד כי המשנה [בבא בתרא פ"א מ"ה] אפילו נותנת לרוב בעלי הבתים את הזכות לכפות על בעל בית סרבן להשתתף בהוצאות הבניה וההחזקה של הקיר. במקרים רבים הם אפילו הרחיקו לכת עוד יותר: הם שמו שומר שישב בביתן קטן ליד שער הכניסה לחצר כדי שיבדוק זרים שמבקשים גישה לחצר. (כל בעלי הבתים היו צריכים לתרום לשכרו של השומר הזה, אפילו בכפיה.)

ג:
אולי יהיה קל יותר להבין את הטופוגרפיה שזה עתה תיארתי אם תביטו באיור של חצר טיפוסית משמאל. החצר בתקופת החכמים שימשה למטרה הדומה לזו של בנין דירות מודרני.

ד:
כשלמדנו את המשנה השניה של פרק א' של מסכת זו [ב"ק 003] למדנו כך:

כשאנו מיישמים את הפסיקה הזו במשנתנו אנו יכולים להבין מדוע בעל הבית אינו חייב. ניצור תסריט דימיוני:

מר כדורי הוא כדר [קדר בלשון החכמים] והוא מסתובב בעיר ומנסה למכור את מרכולתו. כשהוא מגיע לפתח החצר בו גר דוד השומר בשער לא נמצא שם. הכדר קופץ על ההזדמנות ונכנס לחצר למכור את מרכולתו. באופן טכני הוא כעת מסיג גבול. בעוד הוא מתמקח עם שרה, בעלת בית אחרת, שורו של דוד, גולית, שנח בחצר, התחכך בטעות בכדיו של מר כדורי והם כולם נופלים לארץ מהעגלה שלו ומתנפצים לרסיסים. אפילו אם מר כדורי יתבע את דוד כדי לנסות לכסות את הפסדיו הוא ייכשל, כי דוד אינו אחראי לנזק שנגרם ברשותו (שטחו הפרטי) לרכושו של מסיג גבול. יתר על כן, אם גולית המסכן נפצע מהחרסים השבורים דוד יכול לתבוע את מר כדורי בהצלחה.

ה:
אולם, אם דוד הזמין את מר כדורי להביא את מרכולתו לתוך החצר, הוא יהיה אחראי לנזק שגולית יגרום לכדיו של מר כדורי. מר כדורי, בתנאים האלו, אינו מסיג גבול.

ו:
בקריאה ראשונה היינו יכולים לחשוב שהסיפא של משנתנו פשוט חוזר על מה שכבר נפסק ברישא, ולפיכך שהוא די מיותר. מחשבה כזו אינה עושה חסד עם חריפותם של החכמים: חייב להיות הבדל כלשהו, קטן ככול שיהיה, בין התסריט הראשון שבמשנתנו ובין השני.

ז:
בתסריט השני הירקן, מר ירקן, מסתובב בעיר ומנסה למכור את מרכולתו. כשהוא מגיע לפתח החצר בו גרה שרה, השומר בשער לא נמצא שם. מר ירקן קופץ על ההזדמנות להיכנס לחצר ולמכור את מרכולתו. באופן טכני הוא כעת מסיג גבול. בעוד הוא מתמקח עם בעל בית אחד, פרתה של שרה, עתליה, שנחה בחצר, התחככה בטעות בעגלתו של מר ירקן וכל הפירות והירקות נופלים ארצה ונהרסים. אפילו אם מר ירקן יתבע את שרה כדי לנסות לכסות את הפסדיו הוא ייכשל, כי שרה אינה אחראית לנזק שנגרם ברשותה (שטחה הפרטי) לרכושו של מסיג גבול.

ח:
עד כה אין הבדל בין שני התסריטים מבחינה משפטית. התסריט שלנו ממשיך:

אם עתליה מחליקה או מועדת על הסחורה שמכסה את הארץ שרה יכולה לתבוע את מר ירקן בהצלחה.

ואולם, הגמרא [ב"ק מ"ז ע"ב] מצביעה על יוצא מן הכלל:

כוונתו של רב היא שבעלי בהמה נדרשים להשגיח כל הזמן על בהמתם שלא יגרמו נזק כשהם עושים דבר שבאופן הגיוני ניתן לחזות שיעשו. לדוגמה, במקרה שלנו, לא ניתן לצפות משרה שתחזה מראש את האפשרות שעתליה תחליק על הירקות (שמן הסתם לא היו אמורים להיות שם בכל מקרה), אבל ניתן לצפות ממנה שתדע שעתליה תאכל כל תוצרת חקלאית שתזדמן בדרכה, כך שעל שרה היה לחסום את פי בהמתה כאשר היא אינה רועה.

בפרושו למשנתנו רמב"ם מסביר את הנקודה האחרונה כך: