BK-h040

יא:
אנו מגיעים כעת לתסריט השני שבמשנתנו. בתסריט הזה זוהי פרתה של שרה, עתליה, שתוקפת את שורו של דוד, גולית. יש לזכור שאנחנו מסבירים את המשנה לפי דעתו של סומכוס, אפילו אם, כפי שכבר ציינו, החכמים דחו את דעתו זו.

יב:
משנתנו מניחה שלעתליה יש הסטטוס של בהמה תמה. כלומר, היא מעולם לא תקפה דבר, לא אדם ולא בהמה. למדנו שאחד ההבדלים בין בהמה תמה לבהמה מועדת הוא שהבעלים של בהמה תמה שתקפה צריך לשלם חצי נזק אבל כסף התשלום חייב לבוא ממכירת הבהמה עצמה; הבעלים של בהמה מועדת משלם נזק שלם ממיטב רכושו ואת הבהמה חייבים לשחוט.

יג:
כלל נוסף שעלינו להוסיף כעת כדי להבין את המצב: אם חיה מעוברת תוקפת חיה אחרת החיה שטרם נולדה נחשבת כשותפה למעשה! אנו בודאי נסבור שזה מאוד לא סביר, אך מקורותינו ברורים מאוד. כשלמדנו מסכת סנהדרין דנו במצב שבו בית הדין חייב לפסוק אם יש להרוג בעל חיים אם לאו. הגמרא [סנהדרין פ' ע"א] מציינת:

(יש הד לרעיון גם ב-עבודה זרה כ"ד ע"א וב-תמורה ל' ע"ב.)

כך שאנו רואים שהעגל שתרם נולד נחשב לחלק מאמו ולפיכך הוא חייב לחלוק את גורלה של האם.

יד:
במקרה שבמשנתנו השיקולים הללו מניבים את האפשרויות הבאות:

• אם עתליה לא ברחה לאחר התקיפה (או שנמצאה לאחר שברחה) חובה למכור אותה ומהרווחים על שרה לשלם לדוד חצי נזקו.
• אם עתליה ברחה לאחר ההתקפה ולא נמצאה דוד יכול לקבל את שהפסיד רק מהעגל. ואולם, אי-אפשר לקבוע בוודאות אם העגל נולד לפני התקיפה או אחריה. אם העגל נולד אחרי ההתקפה אין לו כל קשר למצבו של דוד. אבל אם עתליה היתה עדיין הרה כשהיא תקפה את גולית אזי העגל היה 'שותף לדבר עבירה', כביכול, ודוד יכול לדרוש את דמי הנזיקין שלו ממכירתו. אולם, מאחר ולא ניתן לוודא את מועד לידת העגל, על פי סומכוס על דוד ושרה להתחלק בכסף, כך ששרה צריכה לשלם לדוד מהכסף שקבלה ממכירת העגל רבע הנזיקין שלו.

טו:
אולם, כפי שכבר צויין יותר מפעם אחת, ההלכה אינה לפי הפסיקה במשנה זו כי החכמים דחו את דעתו של סומכוס שכאשר שממון המוטל בספק שלא ניתן ליישב הסכום המדובר מתחלק בין התובע והנתבע. החכמים שומרים על העיקרון ש-"המוציא מחברו עליו הראיה" ולכן על דוד להוכיח שהעגל של שרה נולד רק לאחר ההתקפה. רמב"ם מנסח את הענין בברור בפרושו למשנתנו:

בעניין מה שכתבנו בפסקה האחרונה לעיל (שחוזרת על מה שכבר כתבנו ב-ב"ק 038) מייק לוין כותב:

אם כך, המשנה אומרת שאנחנו מחלקים את ההפרש בין התובע לנתבע, אבל ההלכה מבטלת את המשנה. איך זה מתייבש אם הרעיון של תורה שבעל-פה שלא משתנית?

אני משיב:

מי אמר שתורה שבעל פה אינה משתנית? וודאי שבמשך כל השנים האלה בהן אנחנו לומדים משנה בחוג הזה הבהרנו באופן ברור מאוד שהחכמים עשו שינויים, עדכנו פסיקות, ופרשו את הכתוב מחדש, וכיוצא באלו. כל זה הוא חלק בלתי נפרד מהמתודולוגיה של תורה שבעל פה.

נדמה לי שמייק חושב על משהו אחר. לעתים קרובות אנו מוצאים טענות שכל תורה שבעל פה נתנה למשה בסיני יחד עם התורה שבכתב.

אבל אין המדרש הזה אומר אלא כך: משה חזה כל חלק וחלק של התורה שבעל פה שהתפתח במאות השנים מאוחר יותר. את המדרש הזה סותר מדרש אחר:

על פי המדרש הזה משה רבנו לא היה מסוגל לעקוב אחרי הטיעונים ההלכתיים של רבי עקיבא בבית מדרשו. התלמידים תמיד ישבו בשורות מול רבם, התלמידים החשובים ישבו מלפנים ואילו התלמידים הפחות מבטיחים ישבו מאחור. שימו לב שהקב"ה שולח את משה לסוף השורה השמינית!

בית המדרש הוירטואלי יוצא כעת לפגרה מסורתית לרגל חג הפסח. בהזדמנות זו ברצוני לאחל לכולם חג כשר ושמח. השיעור הבה יהיה, אי"ה, ב-7 באפריל.