BK-h036

בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל

חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל

מסכת בבא קמא, פרק ד', משניות ח' – ט':
שׁוֹר שֶׁהוּא יוֹצֵא לְהִסָּקֵל וְהִקְדִּישׁוֹ בְעָלָיו – אֵינוֹ מֻקְדָּשׁ. שְׁחָטו – בְּשָׂרוֹ אָסוּר. וְאִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ הִקְדִּישׁוֹ בְעָלָיו – מֻקְדָּשׁ. וְאִם שְׁחָטוֹ – בְּשָׂרוֹ מֻתָּר:
מְסָרוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם, וְלַשּׁוֹאֵל, לְנוֹשֵׂא שָׂכָר, וְלַשּׂוֹכֵר – נִכְנְסוּ תַחַת הַבְּעָלִים. מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם וְתָם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. קְשָׁרוֹ בְעָלָיו בַּמּוֹסֵרָה וְנָעַל בְּפָנָיו כָּרָאוּי, וְיָצָא [השור] וְהִזִּיק – אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד חַיָב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תָּם חַיָב וּמוּעָד פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו", וְשָׁמוּר הוּא זֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין לוֹ שְׁמִירָה אֶלָּא סַכִּין:
הסברים:
א:
למדנו כבר כמה פעמים שחייבים להרוג שור שנגח לפחות אדם אחד למוות. אבל ההחלטה על נטילת חיי בעל החיים חייבת להיעשות באמצעות פסיקה של בית דין.
ב:
מאחר ובני אדם הם מה שהם בוודאי היתה נטייה בין בעלי בהמות כאלו לנסות ולהימנע ככול שניתן מגורל כזה לרכושם. משנה ח' מביאה שתי אסטרטגיות כאלו. הבעלים עלול להכריז לפתע שהוא החליט להקדיש את בעל החיים הזה לבית המקדש. במילים אחרות, בעל החיים נעשה הקדש. (הסברנו את המונח הזה לעיתים קרובות. ראו לדוגמה ב"ק 003.) משנתנו פוסקת שאם ההקדשה הזו נעשתה לפני שבית הדין גזר את דינה של הבהמה ההקדש תקף: בעל החיים נעשה רכושו של בית המקדש, ולבית הדין אין זכות לפסוק את דינו. (אם אף-על-פי-כן בעל החיים מומת, בית הדין אשם בחילול הקודש ועל הדיינים להביא קורבן מיוחד, קורבן מעילה.) אולם, אם בית הדין כבר גזר את דינו של השור, אין הבעלים רשאי להקדישו, שהרי מהרגע שגזרו את הדין הבהמה כבר איננה רכושו.
ג:
אסטרטגיה אחרת היתה יכולה להיות שחיטת הבהמה כך שבשרה יוכל להימכר. אותו ההיגיון תקף: אם הבהמה נשחטה (על ידי שוחט) לפני שנגזר הדינה הבשר כשר ומותר לאכילה. אולם, אם בית הדין כבר גזר את דינה של הבהמה חוק התורה [שמות כא כח] חייב להתקיים:
וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי.
ד:
אנו מגיעים כעת למשנה ט'. משנה זו דנה בשני עניינים נפרדים. הראשון עוסק במה שקורה אם שור שהרג מועבר לאחריותו של אדם אחר שלא על ידי מכירה או ירושה. הנושא האחר הוא מעמדו החוקי של הבעלים אם הוא נקט באמצעים לשמור על בהמתו המסוכנת אך למרות זאת היא הצליחה לברוח.
ה:
כיצד ניתן להעביר אחריות על רכוש לאדם אחר בלי מכירה או ירושה? כבר נגענו בסוגיה הזו (ב-ב"ק 028) כשדנו במעמדו ההלכתי של השומר. המונח "שומר" אם כן מורה על אדם שיש ברשותו רכושו של אדם אחר באופן חוקי. התורה [שמות כב ו-יד] מכירה בארבעה סוגי שומרים:
- לאה עושה טובה לשרה ושומרת על האופניים שלה בזמן שזו עושה קניות.
- מיכאל הוא שמרטף בשביל שרה בשכר מוסכם.
- יואל שוכר מכונית מחברה להשכרת רכב.
- שרה שואלת ספר מרחל.
בכל אחד מהמקרים האלו לשומר יש רכוש של מישהו אחר בחזקתו. מידת האחריות של השומר על כל נזק שנגרם על ידי הרכוש הנדון או שנגרם לרכוש הנדון עולה בהדרגה בכל מקרה שפורט לעיל: כאשר אני עושה טובה למישהו כמעט ואין אחריות (פרט במקרים של רשלנות בוטה); כשאני שואל משהו ממישהו יש לי אחריות מלאה.
ו:
משנתנו פוסקת שאם הבעלים של השור מעביר את שורו למשמרת אצל אחד השומרים, אותו השומר קיבל כעת אחריות מלאה על הבהמה במקום בעליו.משנתנו אפילו מונה את ארבעת סוגי השומרים:
- שומר חינם מתייחס לדוגמה הראשונה שמובאת לעיל, שם מישהו עושה טובה לבעלים המקורי ושומר על רכושו כאשר אין בכך רווח או הנאה מיוחדת לשומר.
- השואל מתייחס לפריט האחרון ברשימת הדוגמאות שלנו: השואל נהנה מהחפץ ('פיקדון') ואילו לבעלים המקורי אין בכלל תמורה.
- נושא שכר מתייחס לפריט השני ברשימתנו: השומר מקבל אחריות על הפיקדון ומקבל על כך שכר.
- השוכר הוא, כמובן, מי שמשלם על השימוש בפיקדון – הפריט השלישי ברשימת הדוגמאות שלנו.
ז:
אם כן, על השומר לקבל אחריות מלאה על התנהגותה של הבהמה שתחת אחריותו או אחריותה. אם במהלך התקופה בה הבהמה נמצאת בחזקת השומר היא גורמת נזק, על השומר לשלם ממש כאילו הוא הבעלים המקורי: במקרה של שור מועד בפני בית דין על השומר לשלם נזק מלא ובמקרה של שור תם שגורם נזק עליו לשלם חצי נזק.
המשך יבוא.

