BK-h035
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
מסכת בבא קמא, פרק ד', משנה ז':
שׁוֹר הָאִשָּׁה, שׁוֹר הַיְתוֹמִים, שׁוֹר הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים מִיתָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת, פְּטוּרִים מִן הַמִּיתָה, לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים:
הסברים:
א:
מובן מאליו שאין כוונת משנתנו לפסוק שיש להמית את כל השוורים! במשנה הקודמת למדנו ששור שהרג אדם חייב מיתה. ההבדל היחיד בין שור תם שהרג לשור מועד שהרג הוא שבמקרה האחרון הבעלים חייב לשלם 'כופר' ליורשים של המנוח. אך בשני המקרים יש להמית את השור.
ב:
במשנתנו תנא קמא מוסר רשימה של שבעה שוורים הורגים שיש להמיתם אף-על-פי שייתכן ויש סיבות לחשוב שאולי אין חובה להמיתם. רבי יהודה, אשר אין ההלכה לפי דעתו, חולק על תנא קמא לגבי שלושה מקרים שברשימה.
ג:
כדי להבין את משנתנו עלינו לפנות שוב לפסיקה המקורית של התורה [שמות כא כח-לב]:
וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו. אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ. אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל.
החכמים, שתמיד בדקו את הכתוב בפרוטרוט, שמו לב לכך שבפסקה קצרה באופן יחסי המילה 'שור' מופיעה שבע פעמים. כדרכם בקודש הניחו שחזרה כזו לא ייתכן שהיא סתמית. אם כן, על איזו הדגשה או על איזה פרט מרמזת ההופעה של המילה 'שור' שבע פעמים. תשובתם כעת חייבת להיות ברורה: החזרה באה כדי לכלול את שבעת המקרים המפורטים במשנתנו.
ד:
בעצם, אף-על-פי שאין הלכה כדעתו, אופן החשיבה של רבי יהודה יכול לרמוז לנו מדוע ייהרג שור שהרג ששייך למי מהאנשים שהוזכרו ברשימה – או, לחילופין, מדוע היה ניתן לחשוב אחרת. אנחנו, בני העידן המודרני, יוצאים בהנחה שכל בעל חיים מסוכן עד כדי כך שהוא הרג לפחות בן-אדם אחד – מן הראוי שיומת לפני שיקפח חיים נוספים. אנו גם מניחים שה-'רשויות' מבצעות את המשימה הזו. אולם, בהרבה מקרים של דיני ממונות חוקי התורה אינם לוקחים בחשבון שום רשות מדינית. במקרה של שור שהרג הריגת השור נופלת על הבעלים. ובכן, מה אם אין לשור בעלים? או מה אם בעליו של השור אינו אחראי מבחינה חוקית?
ה:
שלושת המקרים שרבי יהודה מציין משמשים להדגים את הענין: שור המדבר אינו שייך לאף-אחד; המונח רומז על כך שבשיטוטיו הוא נכנס לעיר מהמדבר שם הוא הסתובב בחופשיות. הסברנו את המונח הקדש כבר פעמים רבות: שור שהוקדש לבית המקדש שייך לקב"ה ולא ניתן לדון את הקב"ה בבית דין של מטה. רכושו של גר שאין לו יורשים נעשה הפקר – חסר בעלים. כשיהודי מלידה הולך לעולמו מן ההכרח שיש לו קרובי משפחה, רחוקים עד כמה שיהיו, שיכולים לרשת את רכושו. אולם, אם גר צדק הולך לעולמו ואין לו יורשים ישירים (ילדים) לא יכולים להיות בני משפחה רחוקים לרשת אותו.
ו:
ניתן להבין גם את שאר הפריטים שבמשנתנו באופן דומה: אם מישהו נפטר ומשאיר אחריו ילדים שעדיין לא הגיעו למצוות ניתן לטעון שאין לשור בעלים חוקיים. אפילו אם בית הדין ממנה אפוטרופוס ליתומים כאלה עדיין ניתן לטעון שהאפוטרופוס הוא רק מנהל את ענייניהם ואינו הבעלים של השור.
ז:
נותר רק הפריט הראשון ברשימה שבמשנתנו: אישה. הכללת אישה כאן באמת מביך, והחכמים עשו כמיטב יכולתם 'לפרש', אף-על-פי שברוב המקרים מיטב יכולתם אינו טוב דיו. הבעיה נעוצה בעובדה, כפי שהסברתי מאז שהתחלנו ללמוד את המסכת הזו, שבכל עניינים של נזיקין (ורוב שאר דיני ממונות) המשפט העברי אינו מבחין בין גברים ונשים. "הִשְׁוָה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה" [יבמות צ"ד ע"ב, קידושין ל"ה ע"א, ב"ק ט"ו ע"א, תמורה ב' ע"ב, נידה מ"ח ע"ב].
ח:
אם כך, מדוע במשנתנו האישה נכללת ברשימה? היא בהחלט יכולה להיות הבעלים החוקיים של שור; ואם השור שלה הורג אדם היא בהחלט יכולה להיות אחראית לכך שיומת. היא פשוט לא מתאימה כאן לרשימה. אבל, מאחר והיא אכן ברשימה, החכמים חשו צורך לפרש; וכפי שכבר רמזתי, אפילו הטוב שבפירושיהם נראה כלוקה בחסר (וריח חזק של שוביניזם גברי נודף כמעט מכולם).
ט:
הנה כמה מה-'הסברים' המוצעים:
- בדרך כלל חל שוויון בין המינים בדיני ממונות אלא אם כן התורה מציינת אחרת במפורש. במקרה שלנו, המונח 'בעל' שמופיע לעיתים כה קרובות בקשר עם שור רומז על בעלים ממין זכר; לפיכך היה צורך להדגיש את הכללת בעלים ממין נקבה בענין שור שהרג.
- רש"י אומר שהמונח המסויים "בעל השור" רומז על זכר. רוב שאר המפרשים דוחים זאת.
- פרשנים אחרים מתיחסים לשמות כא לה, שם כתוב: "וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן." והנה, פלא-פלאים! "שור-איש". ולכן צריך לכלול את האישה באופן מיוחד.
- שמא האישה שברשימה היא אשת איש, ואם כן, ניתן לחשוב שאין הבעלות על השור ברורה דיה: האם הוא שייך לאישה או לבעל?
- נשים, חמודות ומסכנות, אינן יודעות כיצד לטפל כראוי בשוורים, לכן צריך לכלול אותן באופן מיוחד ברשימה.
לא מיציתי את רשימת ההסברים האפשריים, אבל וודאי שיש די באלו כדי לתת רושם לגבי מהותם.
י:
בקטע המקביל בתוספתא [ב"ק פ"ד ה"ו] אין האישה כלולה בין אלו שמוזכרים כלל ועיקר.
עמוד הבית ומנוע חיפוש |
ארכיון מסכת בבא קמא |
הרשמה וביטול הרשמה |
הקדשת שיעור ותרומה |
[מה זה?]
הכתובת לשאלות, הערות, הארות, ובקשות היא admin @ bmv.org.il.
אם המסר שלך יופיע באחד מהשיעורים הוא יופיע תחת שמך; אחרת נא לכתוב במסר שלך באופן ברור "לא לפירסום".
