BK-h031

א:
הסברנו את המונח 'הקדש' בכמה הזדמנויות שונות. למען הנוחות נביא כאן תיאור קצרצר. רכוש – בין חי ובין דומם, בין מקרקעין ובין מטלטלין, בין צומח ובין דומם – שנתרם לבית המקדש שבירושלים שייך לקב"ה ומנוהל בשמו, כביכול, על ידי גזבר בית המקדש.

ב:
אם שורו של יהודי נוגח שורו של יהודי אחר המקרה יישפט בבית דין והצד הפוגע יידרש לשלם פיצוי על פי דין. ואולם, אם השור ה-'אחר' לא היה של יהודי אחר אלא של בית המקדש, האם גזבר בית המקדש רשאי לתבוע את בעליו של הבהמה התוקפת בבית דין?

ג:
משנתנו אומרת שאינו רשאי לעשות זאת. עלינו לזכור דבר שלמדנו בתחילת לימודנו במסכת זו. במשנה השניה של פרק א' [ב"ק 003] מצאנו רשימה של תנאים שיש למלא כדי שתובע יוכל לתבוע בהצלחה. אחד מהתנאים הללו היה:

דהיינו, שהנכסים שנפגעו חייבים להשתייך ליהודי.

הפסיקה הזו מבוססת על הכתוב בתורה [שמות כא כה]:

והקב"ה אינו רעהו של אף-אחד! ובכן, כפי שמשנתנו מציינת, זה פועל בשני הכיוונים. לא רק שיהודי אינו רשאי לתבוע בבית דין נזיקין מהקב"ה, אלא שגם הקב"ה (בדמות גזבר בית המקדש) אינו רשאי לתבוע מיהודי נזיקין.

ד:
כעת אנחנו מגיעים לסעיף השני של משנתנו. החכמים הבינו שכאשר התורה מציינת מישהו כ-'רֵעַ' הכוונה היא ליהודי אחר. (החכמים הבינו את המצווה הידועה בתורה [ויקרא יט יח] "ואהבת לרעך כמוך" כ-"ואהבת יהודי כמוך.") כך שההגיון היה אומר שאותו הטיעון ששימש במקרה של הֶקְדֵשׁ ישמש גם לגבי לא-יהודי: מאחר ומי שאינו יהודי אינו נכלל בקטגוריה ההלכתית של 'רֵעַ' אינו רשאי לתבוע נזיקין בבית דין וגם לא ניתן לתבוע אותו.

ה:
אבל משנתנו פוסקת אחרת, והפסיקה הזו בעייתית מאוד מבחינה מוסרית. משנתנו קובעת שאם שור של יהודי נוגח את שורו של לא-יהודי, הנכרי אינו רשאי לתבוע את היהודי (שהרי אינו נכלל בקטגוריה של 'רֵעַ'). אולם, אם שור של נכרי נוגח את שורו של יהודי, היהודי יכול לתבוע את הנכרי בבית דין!

ו:
הרבה דיו נשפכה בעניין אפליה בוטה זו. בדקתי כמה תרגומים של משנתנו ומצאתי שרבים מהם 'מפרשים' במקום לתרגם. אחד, לדוגמה, מתייחס ל-"כנעני" ולאו דווקא לנכרי – ככל הנראה כדי לרמוז שהפסיקה חלה רק על קבוצת אנשים מסויימת ובתקופה מסויימת. תרגום אחר מציע 'עכו"ם' [עובד כוכבים ומזלות] במקום 'נכרי'. כשלמדנו מסכת עבודה זרה ציינו שהאיבה שבמשפט העברי כנגד נוכרים הופנתה נגד עובדי אלילים.

ז:
הגמרא [ב"ק ל"ח ע"א] עושה שמיניות באויר כדי לתרץ את הדילמה המוסרית. חכם אחד מצטט את חבקוק ג' ו'

הוא מסביר שהפסוק מלמד שהקב"ה ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח: כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל.

ח:
לעומת הפרוש המלאכותי הזה הגמרא מביאה את דעתו של רבי מאיר בעניין צדיקי אומות העולם בכלל:

ט:
באופן מעניין ביותר, הגמרא גם מביאה את הברייתא הבאה:

מהמשפט האחרון נשמע כאילו הסרדיוטות הרומאיים היו יותר הוגנים מהחכמים!

י:
הפרשנים והפוסקים של ימי הביניים עשו כמיטב יכולתם לפרש מחדש, כביכול, את הפסיקה הזו של משנתנו, שהרי הם הכירו בכך שהפסיקה הזו "ללא ספק נוגדת את עקרונות המוסר היהודי." בחיבורו הגדול, משנה תורה [הלכות נזקי ממון פ"ח ה"ה], רמב"ם מביא את הפסיקה כמות שהיא והוא 'מסביר' שהיא משמשת כדי לעודד את הנכרים להשגיח על בהמותיהם בזהירות. רבנו יעקב בן אשר בחיבורו ארבעה טורים [חושן משפט סימן ת"ו] מייחס את הפסיקה לשומרונים [בלבד].