BK-h026

א:
זו המשנה האחרונה של פרק ג'. במבט ראשון נראה שהיא מסובכת, אך למעשה אין היא כזו כלל. יתר על כן, יתכן וקוראים בני זמננו ישאלו את עצמם, איזה שימוש יש לנו היום בלימוד הדיקדוקים של מה קורה כאשר מתרחש קרב בין שוורים. אך, כפי שנראה, כל מטרת משנתנו היא להציג ולהסביר אקסיומה חשובה מאוד במשפט העברי.

ב:
מוצגים בפנינו ארבעה תסריטים, וכדי להקל על הקוראים המודרניים להבין את הפרטים, הצגתי אותם בפסקאות נפרדות.

ג:
נעיין כעת בתסריט הראשון. שורו של דוד תוקף את שורו של שימי. שורו של שימי נפצע קשה. שימי תובע מדוד נזיקין. טיעון הנגד של דוד הוא שלא היה זה שורו שהזיק כלל וכלל; אלא, במהלך המאבק שורו של שימי התנגש בסלע ובעקבות המפגש האלים הזה בין הבהמה והסלע שורו של שימי נפצע. משנתנו מציגה כעת אקסיומה חשובה מאוד במשפט העברי: כל מי שתובע כסף ממישהו אחר צריך להביא ראיות שמצדיקות את טענתו. "המוציא מחברו עליו הראיה." הראיות הללו הן, על-פי-רוב, עדות של שני עדי ראיה (אך במקרים של הלוואות וכדומה, מסמכים חתומים וקבלות יספיקו כעדות קבילה התומכת בטיעון.) לפיכך, כלל הזהב הוא שנטל ההוכחה נופל על התובע. במקרה שלנו, על שימי להוכיח לבית הדין שהיה זה שורו של דוד שפצע את שורו. אם לא יצליח לעשות זאת, אין דבר שדוד צריך לתת עליו את הדין.

המשך יבוא.

ב-ב"ק 024 הסברתי שמי שתוקף אביו או אמו לא ייתבע בגין נזיקין כי הוא עצמו עומד בסכנת נפשות. ל-מארק לרמן יש שאלת המשך:

אם מסיבה טכנית כלשהי, בית דין שמונה כהלכה מזכה את דוד מעונש מוות, האם אז יידרש דוד לשלם פיצוי נזק כספי על הפציעות הגופניות שגרם להוריו?

אני משיב:

דנו בפרטי הפרטים הטכניים של דיני נפשות במשפט העברי כשלמדנו את מסכת סנהדרין – אם כי יש להודות שזה היה לפני שנים רבות! שום בית דין יהודי לא דן דיני נפשות כבר 1,980 שנים. אך הדין נותר במקומו, אף-על-פי שלא ניתן להוציא לפועל את העונש.

כדי שאדם יואשם בהצלחה בדיני נפשות ישנן כמה סוגיות שיש לבססן בבית הדין. הסוגיות הללו כוללות את השאלה האם הנאשם התכוון לעשות את המעשה שבעשייתו הוא מואשם, והאם הוא היה מודע למלוא ההשלכות של מעשיו. בדיני נפשות, כדי לבסס בהצלחה זדון במחשבה תחילה ומודעות מלאה לתוצאות יש צורך בשני עדי ראיה. אך לא די בכך שהעדים הללו יראו מה שקרה: עליהם להתערב! עליהם להזהיר את מי שעתיד להיות פושע שהוא עומד לבצע פשע שעליו יתחייב בחייו.

אם בית הדין בטוח באופן סביר שהנאשם אשם אבל הוא אינו יכול ליישם את העונש (אין עדים, אין אזהרה וכדומה) אז הנאשם נאסר בתנאים קשים (ראו סנהדרין פ"ט מ"ה; ההסברים שם בשפה האנגלית).

יוצא איפה שזה מאוד לא סביר, אפילו בימי הזוהר של מערכת המשפט העברי, שמישהו יוכל להיתבע בהצלחה על תקיפת אביו או אמו. אולם, החוק "רשום בספר הספרים" ובאופן תיאורטי חייו של מי שתקף את ההורה בסכנה. אולי היום זה אפילו יותר מובן: ישנם מקרים בהם בית דין של מטה אינו יכול להכריע את הדין והעניין מושאר בידי הערכאה הגבוהה ביותר בבית דין של מעלה. בעניין הרבה יותר פשוט אנו מוצאים במשנה [בבא מציעא פ"ד ה"ב] כך:

כך שבודאי אנו יכולים להניח שמי שנפרע מדור הפלגה, הוא עתיד להיפרע ממי שמכה את אביו או את אמו. לפיכך, לא ניתן לתבוע נזיקין. (קיימים אפיקים משפטיים אחרים להחזרת הפסדים.)