BK-h024
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
מסכת בבא קמא, פרק ג', משנה ט':
שׁוֹר שָׁוֶה מָנֶה שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְלוּם – נוֹטֵל אֶת הַשּׁוֹר. שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְלוּם – אָמַר רַבִּי מֵאִיר: עַל זֶה נֶאֱמַר "וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ." אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְכֵן הֲלָכָה; קִיַּמְתָּ "וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּו", וְלֹא קִיַּמְתָּ "וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן". וְאֵיזֶה? זֶה שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם וְהַנְּבֵלָה יָפָה חֲמִשִּׁים זוּז, שֶׁזֶּה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת, וְזֶה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת:
הסברים:
א:
המקור המקראי למשנתנו נמצא בשמות כא לה:
וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן:
ב:
יחידת המטבע הבסיסית בתקופת המשנה היתה הדינר, שברור שהיה מבוסס על ערך הדנריוס הרומאי. (בעל מלאכה היה יכול להשתכר שלושה או ארבעה דינרים ליום עבודה.) הדינר נקרא גם 'זוז'. מאה דינרים היו 'מָנֶה'.
ג:
הרישא של משנתנו עוסקת במקרה שבו שור ששווה מאה דינרים נוגח שור אחר, ששווה מאתיים דינרים, והורג אותו. השור הנוגח נהנה ממעמד של תם ופרוש הדבר שבעליו צריך לשלם רק חצי נזק. התורה אומרת " וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן" אך משנתנו מתייחסת למצב שבו הנבלה אינה שווה ולא כלום. במצב כזה בעליו של השור המת לוקח את השור החי כתשלום הפסדו. מאחר והיה צורך בפיצוי רק על חצי נזק, ערך השור ששרד (100 דינרים) מכסה את מחצית הפסדו.
ד:
המקרה השני שמשנתנו מביאה זהה כמעט למקרה הראשון חוץ מאשר ששני השוורים הם בעלי אותו הערך (200 דינרים). רבי מאיר סבור שלמקרה כזה מתייחס הפסוק המקראי שציטטנו לעיל:
וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן:
ה:
אולם, רבי יהודה מצביע על כך שהשיוך שרבי מאיר מציע אינו מלא. הוא אומר לחברו שההלכה אכן כדבריו – אבל הוא לא הסביר את הפסוק כראוי! היכן, בהסברו של רבי מאיר, הקביעה של התורה "וגם את המת יחצון"?
ו:
רבי יהודה מציע כעת שהפסוק המקראי מתיחס למצב שבו נבלת החיה המתה אינה חסרת ערך. נאמר שהיא שווה 50 דינרים. ובכן, הם מוכרים את השור החי שבור 200 דינרים ואת השור המת עבור 50 דינרים, סה"כ 250 דינרים.
ז:
לדוד יש שור ששווה 200 דינרים שעד כה נהנה ממעמד של תם. אולם, יום אחד שורו של דוד נוגח למוות שור ששייך לשרה. שורה של שרה, גם הוא היה שווה 200 דינרים, אבל כעת הנבלה שווה רק 50 דינרים. מאחר ושורו של דוד היה תם, עליו לפצות אותה בתשלום בסך 75 דינרים. אם הם מוכרים את שני השוורים עבור 250 דינרים ומחלקים את הכסף ביניהם, שניהם יקבלו 125 דינרים. כך שדוד הפסיד 75 דינרים (אותם היה חייב לשרה).
שאלות ותשובות:
ב-ב"ק 020 השבתי לשאלה שתמר דר העלתה. בתשובתי כתבתי:
ציינו בכמה מקרים שלבני האדם יש הזכות להשתמש ברשות הרבים למטרותיהם. זו הסיבה שבגללה בססנו ממש בתחילת הפרק הזה שעל הבריות להסתכל לאן הם הולכים כשהם עוברים ברשות הרבים.
שנים נזפו בי (בנימוס) על טעות מבישה. אד שפיץ כותב:
אינני מבין את תשובתך לשאלתה של תמר דר על מכשולים ברשות הרבים. חשבתי שלמדנו בשיעורים הקודמים שלכולם יש הזכות ללכת ברשות הרבים מבלי להסתכל בזהירות לאן הם הולכים. ולפיכך, אדם שמשאיר מכשול ברשות הרבים אחראי לכל נזק שיגרם לאדם אחר, בגלל שלכולנו יש הזכות ללכת ברשות הרבים, מבלי להסתכל בזהירות לאן אנו הולכים.
וגם אמנון רונאל זיהה את טעותי:
לי נראה שתשובתך לתמר סותרת את מה שכתבת ב- ב"ק 018, הסבר ב'.
כמעט ואין דבר שמסב יותר נחת רוח למורה מאשר כשתלמידיו מפגינים את הבנתם בכך שהם מצביעים על טעות. כן, אכן קבענו שעוברי אורח אינם צריכים להסתכל לאן הם הולכים ברשות הרבים. המשפט שלי היה צריך להיות "זו הסיבה מדוע קבענו את הזכות בתחילת פרקנו שהבריות לא צריכות להסתכל לאן הן הולכות כשהן חוצות את רשות הרבים."
למען הסר כל ספק, התשובה לשאלתה של תמר לא השתנתה: כל מי שמשאיר מפגע ברשות הרבים תחת תנאים בלתי-רגילים יכול להיתבע על נזקים שנגרמו ממנו.
הנושא הזה כעת סגור.
עמוד הבית ומנוע חיפוש |
ארכיון מסכת בבא קמא |
הרשמה וביטול הרשמה |
הקדשת שיעור ותרומה |
[מה זה?]
הכתובת לשאלות, הערות, הארות, ובקשות היא admin @ bmv.org.il.
אם המסר שלך יופיע באחד מהשיעורים הוא יופיע תחת שמך; אחרת נא לכתוב במסר שלך באופן ברור "לא לפירסום".
