BK-h023

א:
עד כה בדיוננו בעניין נזיקין על פגיעות שהוסבו או נסבלו, בחרנו במצב פשוט שבו אדם א' הסב נזק לאדם ב'. במקרה פשוט כזה אחוז הנזיקין שישולם יהיה תלוי אך ורק במצבו של א'. אם א' הוא 'מועד', הפיצויים יהיו בשווי מאה אחוז של הנזק שהוסב; אם א' הוא 'תם', הפיצויים ייקבעו בשווי של חמישים אחוז מהנזק שנגרם. (ראו ב"ק 006 לתיאור של שני המצבים הללו.)

ב:
אולם, משנתנו עוסקת במצב שהוא על-פי-רוב יותר נפוץ. א' גרם נזק לב' ו-ב' משיב לו כגמולו וגורם נזק ל-א'. ברישא של משנתנו משתמשים בדוגמה הקלאסית של שוורים כי השור הוא הבסיס לחקיקה בתורה בעניינים מעין אלו, כפי שהזכרנו כבר פעמים רבות.

לדוד יש שור שמעולם לא הראה סימנים של התנהגות אלימה; לשרה יש שור שגם הוא מעולם לא הראה סימנים של התנהגות אלימה. כך ששני השוורים נהנים ממעמד משפטי של 'תם'. אף-על-פי-כן, הם מעורבים בתגרה. (שימו לב שהשאלה מי מהם 'התחיל' את המהומה אינה רלבנטית מבחינה הלכתית.) שורו של דוד היה שווה במקור 500 דינרים, אבל לאחר ששורה של שרה פצע אותו הוא שווה כעת רק 400 דינרים. שורה של שרה היה שווה במקור 400 דינרים, אבל אחרי ששורו של דוד פצע אותו הוא שווה כעת רק 200 דינרים. דוד ספג הפסד של 100 דינרים בעוד ששרה ספגה הפסד של 200 דינרים. יוצא מכך שההפרש הוא 100 דינרים (200 דינרים פחות 100). מאחר ושתי הבהמות נהנו ממעמד של 'תם', על דוד לפצות את שרה בסכום של 50 דינרים מאחר והיא ספגה את ההפסד הגדול יותר.

ג:
כמובן, אם שני השוורים היו 'מועדים' אזי היה על דוד לפצות את שרה מלוא ההפסד של 100 דינרים שהיא ספגה.

ד:
כעת נציג מצב יותר מסובך: שורו של דוד הוא 'תם' והפסדו בהתקפה הוא 400 דינר. שורה של שרה 'מועד' וההפסד שלה הוא 100 דינרים. על דוד לפצות את שרה בהיקף של 50 דינרים ועל שרה לפצות את דוד בהקף של 400 דינרים! יוצא איפה ששרה צריכה לפצות את דוד בסכום של 350 דינרים.

ה:
כמובן שאותו ההגיון חל גם על בני-אדם. שימי ויואל מעורבים בקטטה וכל אחד מהם פוצע את רעהו. הדבר הראשון שעל השופטים לעשות הוא 'להעריך' את הפגיעה שכל אחד מהם ספג. בימי קדם זה היה יחסית פשוט: באיזה סכום היה שימי נמכר בשוק העבדים לפני פציעתו ובאיזה סכום כעת? ההפרש בין שני הסכומים הוא הערך הכספי של הפציעה. הדבר השני שעל השופטים לדעת הוא, כמובן, מה שכבר קבענו ב-ב"ק 014:

כך שהן שימי והן יואל יאלצו לפצות אחד את השני במלא היקף הפציעות שכל אחד מהם ספג מידי רעהו. רק יהיה צורך לקבוע מי מהם ספג את ההפסד הגדול יותר.

ו:
נשקול כעת את דעתו השונה של רבי עקיבא.

תנא קמא סבור כך:

אולם,

תנא קמא סבור שבעל-חיים שהוא תם תמיד משלם רק חצי נזק. רבי עקיבא סבור שכאשר בעל-חיים תם תוקף בן-אדם יש לפצות בנזק שלם.

דעתו של תנא קמא ברורה מאליה. כדי להבין את דעתו של רבי עקיבא עלינו להביא בחשבון את המקור המקראי למצב הזה:

בגמרא [ב"ק ל"ג ע"א] אנו מוצאים את המשפט האחרון הזה מבואר:

את זה אנו מזהים כדעתו של תנא קמא במשנתנו.

הלכה אינה כדעת רבי עקיבא.