BK-h022

א:
משנתנו ברורה וממש לא צריכה הסברים. מי שעובד ברשות היחיד (בשטחו הפרטי), אף-על-פי-כן, הוא צריך להיזהר ולוודא שאף-אחד אחר, אפילו מישהו שעובר ברשות הרבים או מישהו ברשות יחיד אחרת, לא ייפגע כתוצאה מעבודתו.

ב:
משנתנו מביאה את הדוגמה של ביקוע עצים: שבבים עלולים להינתז ולפגוע במישהו או ראש הגרזן עלול להישמט ולגרום לפציעה. אבל אותו הפסק נכון גם לכל דבר שאדם יכול לעשות שעלול לגרום לפגיעה באחרים.

ג:
הטענה שהמלאכה נעשתה ברשות היחיד אין בה כדי למנוע תביעת נזיקין. יתר-על-כן, עבודה שעלולה להוות סכנה לאחרים, אין לעשותה ברשות הרבים אם היא עבודה פרטית.

קצר וקולע!

ב-ב"ק 018 כתבתי:

כאשר שימי מוליך את בלעם ברשות הרבים, בלעם משאיר מזכרת. בא דוד, רואה אותה … מאחר ו-'המזכרת' היא הפקר, הוא יכול לאסוף אותה ולהשתמש בה לדשן את הקרקע בחלקתו. כדי לציין שהוא טוען לבעלות על הגללים, דוד מזיז אותם בעדינות … בינתיים באה שרה. שרה … צועדת על גלליו של בלעם, מחליקה, נופלת ושוברת את הרגל. שרה יכולה לתבוע את דוד כי הוא טען לבעלות על הגללים שמהווים כעת מפגע ברשות הרבים.

קן קרפט כותב:

אתה מציין ששרה יכולה לתבוע את דוד (שנטל לעצמו את החזקה על הגללים שהיו להפקר). אני מניח ששימי נותר אחראי באופן שווה מאחר ובמקור היה זה בעל החיים שלו שיצר את המפגע. האם שרה יכולה לתבוע את שניהם או האם עליה לבחור באחד מהשנים? אם היא יכולה לתבוע את שניהם או אם היא בוחרת לתבוע את דוד, האם דוד, בכל אחד מהמקרים, יכול לתבוע את שימי (או האם פרוש הדבר שמכוח נטילת החזקה של דוד הוא אינו יכול לתבוע את שימי)?

אני משיב:

אינני עורך דין (אפילו בסוגיות הלכתיות) כך שעלינו להיזהר ולציין שתשובתי מסוייגת.

קן מניח "ששימי נותר אחראי באופן שווה מאחר ובמקור היה זה בעל החיים שלו שיצר את המפגע." אינני בטוח שההנחה שלו נכונה. בלעם עשה "מה שבא בטבעיות" לבני מינו ברשות הרבים שכולם חופשיים להשתמש בה. אינני חושב ששימי יידרש לנקוט בצעדי מנע נגד ההתנהגות של בהמתו. לפיכך, לי נראה שלשרה ולדוד אין צידוק לתבוע את שימי. אם דוד חשב ששימי עשה דבר שלא ייעשה הוא לבטח לא היה להוט לטול חזקה על הגללים – כפי שקן בעצמו ציין.

עדיין בעניין ב"ק 018, אלן מרקוס כותב:

בשאלות ותשובות של השיעור הזה, ציינת שלכוונה אין כל קשר לשאלה האם מישהו או מישהי אחראים או לא אחראים על נזקים שגרמו. רוב דיני נזיקין של המשפט המודרני מכירים במושג שלכוונה בנזיקין כגון השגת גבול, חבלה, תקיפה וכו'. (כלומר, הנתבע היה צריך לפעול ביודעין או בנסיבות בהן בודק העובדות יכול למצוא שהוא ביצע את המעשה מתוך וודאות ניכרת שהתוצאות להן התכוון יצאו לפועל.) אם ההלכה אינה מכירה או לוקחת בחשבון את כוונתו של האדם, האם יהיה זה הוגן לומר שהיא אוכפת אחראיות מוחלטת בכל דיני נזיקין?

אני משיב:

אלן הוציא את הערתי מהקשרה. הזכרתי את החשיבות של כוונה תחילה בענין דיני נפשות, שם חייו של אדם בסכנה ואם הוא יימצא אשם הוא ישלם בחייו. לכן חיוני לוודא שכאשר הוא ביצע את המעשה שעליו הוא עומד לדין, לא רק שהוא ידע מה הוא עושה, אלא גם שהוא התכוון לעשות זאת אפילו כשהוא יודע שהוא עלול לשלם על כך בחייו.

דיני נזיקין שייכות לדיני ממונות, שם העבריין יאלץ לשלם כסף אם יימצא חייב. אינני זוכר שאמרתי במקום כלשהו בדיוננו ש-" ההלכה אינה מכירה או לוקחת בחשבון את כוונתו של האדם" בענינים של דיני ממונות. מתוך הנחה שהעבריין כשיר בעיני החוק הוא יהיה אחראי על כל נזק שיגרום, מבלי להתחשב אם היתה או לא היתה כוונה להזיק. (כשירות מתיחסת לאדם "לא שפוי בדעתו" אם בדרך קבע או באופן זמני, או למי שאינו שלם בכל חושיו – ראיה, שמיעה וכו'.)

עלי להתנצל על הזמן הרב שחלף מאז השיעור האחרון. פסק הזמן נגרם על ידי אישפוז בלתי מתוכנן ובלתי צפוי בבית חולים. אני מקווה שנוכל לחזור לקצב המקובל שלנו תוך שבועיים-שלושה. תענוג אמיתי בשבילי לאחל לכולם חג אורים שמח!