BK-h021

א:
נראה שמשנתנו פשוטה אך היא אינה פשוטה. הדרך הטובה ביותר להבין את משנתנו היא להביא את הגמרא בהרחבה עם שפע של הסברים.

ב:
הדיון בגמרא [ב"ק ל"ב ע"א-ע"ב] מתחיל בהערה על זהותו של תנא קמא:

משנתנו מלמדת שאם אחד מהאנשים שמשתמשים ברשות הרבים או שניהם רצים, אינם אחראים לנזק. איסי בן יהודה סבור שמי שרץ ברשות הרבים שונה משאר הולכי רגל עד כדי כך שיהיה אחראי לכל נזק שיגרום. מאחר וכך הדבר, הגמרא קבעה שאיסי בן יהודה לא יכול להיות בעל משנתנו.

ג:
ואולם, הברייתא שזה עתה הבאנו, ממשיכה:

אף-על-פי שאיסי בן יהודה סבור שהרץ ברשות הרבים אחראי לכל נזק שיגרום ברוב המקרים, בכל זאת בערבי שבת בין השמשות כולם רשאים לרוץ ברשות הרבים כי הם ממהרים להכין את הכול לכבוד השבת.

ד:
הגמרא כעת ממשיכה:

רבי יוחנן סבור שבמקרים רגילים ההלכה נקבעת לפי הצעתו של איסי בן יהודה ולא לפי מה שנראה שמשנתנו קובעת: בני-אדם שרצים ברשות הרבים אחראים לנזקים. הדעה הזו של רבי יוחנן לכשעצמה מוזרה והגמרא ממהרת לציין זאת:

רבי יוחנן הוא החכם שקבע כלל שהזכרנו פעמים רבות במהלך השנים. יש משניות, כמו משנתנו, שלא מצורף למשנה שם של חכם שהוא המקור לפסיקה, כך שהמשנה נותרת אלמונית ('סתמית'). במקרים אחרים ציינו שלפעמים ישנה יותר מדעה אחת שמצוטטת במשנה: הראשונה בעילום שם והשאר מיוחסים לחכמים שונים. לשם נוחות נקרא לחכם האלמוני תנא קמא, התנא הראשון. רבי יוחנן קבע את הכלל שכל משנה שבעילום שם (סתם משנה) היא, למעשה, ההלכה. אם כך, כיצד יכול רבי יוחנן להחזיק בשתי הדעות הללו בעת ובעונה אחת? – שההלכה לפי סתם משנה אבל במקרה שלנו ההלכה היא לדעתו של איסי בן יהודה.

ה:
הגמרא מעלה הצעה שהדרך הטובה ביותר לישב את שתי הדעות המנוגדות של רבי יוחנן היא להניח שמשנתנו חסרה, ושסעיף חשוב הושמט!

הגמרא מציעה כאן דבר שאנו מכנים 'אוקימתא': אין להבין את המשנה במובן כללי, אלא יש להבינה כמתיחסת למצב מסוים ומוגדר. החכמים היו, כביכול, קוראים את משנתנו כך:

ו:
באמצעות 'אוקימתא' זה הגמרא מצליחה להסביר את משנתנו ואפילו להציע כלל:

ז:
הגמרא חוזרת כעת על עקבותיה כדי לרדת יותר לעומק דעתו של איסי בן יהודה (שהתקבלה להלכה). למדנו: 'ומודה איסי בערב ששבת בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות.'

הגמרא כעת שואלת על טבעה של 'רשות' זו.

במלים אחרות הבריות ממהרות בערבי שבת בין השמשות כי אורחת חשובה ביותר עומדת להגיע וצריכים להיות מוכנים לקבל את פני "הכלה, שבת המלכה" ברגע שתגיע. כך שהבריות רצות לכאן ולשם כדי לסיים את ההכנות שלהם בזמן.

ח:
הרעיון הזה של קבלת פני השבת בערב שבת בין השמשות הוא המקור למנהג של המקובלים מצפת במאה ה-16 שאירגנו טקס מיוחד למעמד. במקור, הם היו יוצאים מהעיר ומקבלים את פני השבת מחוץ לעיר ואז מלווים אותה, כביכול, אל תוך העיר בשירה ובריקודים. הטקס עבר בהדרגה לבית הכנסת. הרב יצחק לוריא, המנהיג של מקובלי צפת, ביקש מהרב משה קורדובירו להכין טקס מיוחד לקבלת שבת. הוא בחר שישה מזמורים, צ"ה-צ"ט ואז מזמור כ"ט. אחריהם הם נהגו לשיר פיוט שחיבר במיוחד הרב שלמה אלקבץ, "לכה דודי", והטקס נחתם עם מזמור צ"ב. קבלת פני הכלה הזו נהוגה עד היום בבתי הכנסת.