BK-h016

ח:
אנו ממשיכים את לימוד משנתנו מהנקודה בה הפסקנו בסוף השיעור הקודם. קבענו שאם אדם משאיר כד ברשות הרבים ומישהו אחר נתקל בו ושברו, האדם ששבר את הכד אינו אחראי לנזק, שהרי הבריות אינן נדרשות "להסתכל לאן הם הולכים".

ט:
בואו נחזור לתסריט שלנו: דוד השאיר את כדו על הארץ ברשות הרבים ושרה נתקלה בכד. לא רק ששרה אינה אחראית לנזק שגרמה אלא אף זאת: אם היא נפצעה משברי הכד היא יכולה לתבוע מדוד פיצויים. אולי יועיל לציין שמשנתנו מתחילה ב-'כד' ואז ממשיכה ב-'חבית'. אנו למדים מזה שאלו רק דוגמאות, ושכל דבר שהושאר ברשות הרבים, עם השגחה או בלי השגחה, הוא מכשול לזכות הציבור לעבור ברשות הרבים ללא מפריע.

י:
התסריט הבא שמציעה משנתנו: מרים נושאת כד מים ואיכשהו המים נשפכו ממנו. שימי בא – הוא לא מסתכל לאן הוא הולך, שהרי זו זכותו – והוא מחליק על המים שנשפכו: מרים תיאלץ לשלם לשימי פיצויים.

יא:
אותו הדין חל אם הכד של מרים נפל ושימי נפצע מהשברים ולאו דווקא החליק על שלולית המים. זו דעתו של תנא קמא. אולם, רבי יהודה בר-עילאי מבחין בין שני תסריטים אפשריים. הוא אומר שאם מרים זרקה את הכד במתכוון היא תיאלץ לשלם לשימי על כל נזק שספג; אבל אם הכד נפל מידיה שלא במתכוון היא לא תיחשב אחראית.

יב:
ודאי תשימו לב שרבי יהודה חולק על החכם הלא מזוהה שאנו מכנים 'תנא קמא'. אולם, בגמרא [ב"ק כ"ח ע"ב] החכמים סבורים שבמקרה הזה ניתן לזהות את תנא קמא ושהוא בר-הפלוגתא של רבי יהודה, רבי מאיר. מהדיון בגמרא עולה שרבי מאיר סבור שאפילו כאשר דבר קורה לא במתכוון האדם שגרם לתאונה הוא האחראי. רבי יהודה אינו מקבל זאת: כאשר אני גורם לתאונה ברשות הרבים ממש שלא בכוונה אין לראות בי אחראי לנזק שיתכן ויגרם בגללה.

יג:
הגמרא ממשיכה בדיונה:

רבי מאיר סבור שאם כדה של מרים נשבר כתוצאה של ההתקלות של שימי במרים אז שימי הוא האחראי אפילו אם הוא מעד ממש מבלי שהתכוון. רבי יהודה חולק על כך. הלכה כדעת רבי יהודה.

אמנון רונאל כותב:

הגדרת "מועדות" בעקבות 3 ימים רצופים עלולה לחטוא בכך שייתכן שזוהי תקופה של כאבים, מחלה או גורם זמני וחד-פעמי שנמשך 3 ימים, ויש להחשיבה כפעם אחת. 3 פעמים נפרדות, ודווקא רחוקות בזמן זו מזו, באמת הוגנות יותר. הגדרת "תמימות", לפי משנה זו, מזכירה לי את שיטת מילוי הטוטו של הגשש החיוור: זורקים את הילדים לים. אם חוזר אחד אז מסמנים 1, אם יוצאים שניים אז מסמנים 2, ואם אף לא אחד – אז איקס…

אני משיב:

ראשית כול בואו ונבהיר את מה שאמנון אומר. ב-ב"ק 012 למדנו שלפי דעתו של רבי יהודה אם בעל חיים מובא בפני בית דין על שגרם נזק שלושה ימים ברצף הוא נחשב למועד; רבי מאיר רק דורש שלוש הופעות בפני בית דין במהלך חייו של בעל החיים. מצד שני, רבי מאיר סבור שבעל חיים חוזר לתומו "כשיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח".

אמנון צודק בהנחותיו; אבל כמדומני שהשיקול שעמד לנגד עיניו של רבי יהודה היה שאם בעל חיים הוא אכן מסוכן מן הראוי שהוא ירוסן בהקדם האפשרי – אפילו אם התוקפנות שלו היא אירוע חולף שנגרם מגורם זמני. על ידי קבלת דעתו של רבי מאיר בענין החזרה למעמד של 'תם', החכמים יצרו מערכת שלפיה בעל חיים חוזר לתומו ברגע שניתן להניח באופן מתקבל על הדעת שהשינוי התרחש.

אמנון גם מתייחס לשני סמלי 'תרבות' ישראלים. האחד הוא התיחסותו לשלישית בידור מאוד פופולרית (שבינתיים חדלה מלהופיע). חלק מהמערכונים שלהם הפכו לחלק בלתי נפרד מהמודעות הישראלית. השלישיה ידועה בשם 'הגשש החיוור'. הסמל השני הוא ה-'טוטו', שמתיחס לטופסי הימורים שבאמצעותם אנשים מהמרים על תוצאות משחקי כדורגל.

חבר יקר לי מאוד בא מחו"ל לבקר אותי ואני אקדיש לו את כל זמני. ולכן, אי"ה, השיעור הבא יהיה ביום ג', 17 בנובמבר.