BK-h014

א:
ודאי תזכרו שבמשנה ד' של פרק א' למדנו שבני האדם הם בין בעלי החיים שתמיד נחשבים כ-'מועדים'. כשאנו אומרים 'מועד' אנחנו, כמובן, מתכוונים לכך שעל בני האדם תמיד להחשיב עצמם כמוזהרים והם אינם יכולים לטעון להבחנה הדקה בין 'תם' לבין 'מועד'.

ב:
לאחר שהזכרנו זאת אנו פונים כעת למשנתנו, שהיא אולי הקלה ביותר להבנה מכל המשניות במסכת זו שלמדנו עד כה. למעשה, כל מה שמשנתנו עושה זה לחזור, לִשְנות ולהבהיר את מה שכבר נלמד. בני אדם אחראים תמיד למעשיהם ואינם יכולים לטעון אחרת, והם תמיד יידרשו לשלם על כל נזק שהם גרמו במלאו.

ג:
כמובן, עלינו לזכור שמשנתנו עוסקת בדבר אחד בלבד: נזק. כשנגיע לפרק ח' של מסכתנו, נראה שקיימת האפשרות לעוד תשלומים שאדם עלול להידרש לתת כפיצוי, אך עד כמה שהדבר נוגע לנזק עצמו, התשלום חייב תמיד להיות שווה למידת הנזק כפי שהוא מוערך ע"י בית הדין.

ד:
משנתנו פוסקת את הפסיקה המדהימה שאדם תמיד אחראי לנזק שהוא גרם (או שהיא גרמה): אין זה משנה אם הנזק נגרם בכוונה תחילה או בהיסח הדעת; ואומנם, אני אֵחָשֵב לאחראי לנזק שגרמתי אפילו כאשר אני חסר הכרה!

ה:
המשפט האחרון של משנתנו אינו מוסיף כלל ועיקר להבנה של הפסיקה, ואומנם, בכמה כתבי יד של המשנה הוא חסר. אולי מטרתו של המשפט הנוסף הוא להבהיר שאין בחומרת הנזק הנגרם גורם מבדיל: אדם תמיד יידרש לשלם פיצוי מלא על פי ההערכה של הדיינים.

ו:
בזה הסתיים הדיון במסכתנו בעניין נזק שנגרם על ידי בעלי חיים. בשיעור הבא נתחיל, אי"ה, ללמוד על הסוגים השונים של נזקים שאדם יכול לגרום לרעהו.

נורית רכס שלחה לי הודעה עם המבוא הבא:

כמה רלבנטית, לצערי, המסכת שאתה מלמד אותנו.

ואז נורית מצטטת דיווח מעיתון שכותרתו "סוס משתולל פצע שבעה בני נוער בעכו". הנה הדיווח (ללא התמונות):

סוס שהשתולל סמוך לעיר העתיקה בעכו, פגע היום בשבעה ילדים ובני נוער, בני 10-14. שתי נערות, בת 12 ובת 14, סובלות מפגיעות בראש ובגפיים ופציעתן מוגדרת כבינונית. היתר נפצעו באורח קל. הפרמדיק דייוויד פישר ממד"א אזור אשר סיפר כי אמבולנסים הוזעקו למקום, לאחר שהתקבל דיווח על האירוע. צוותי מד"א העניקו לפצועים טיפול ראשוני ופינו אותם לבית החולים בנהריה. מאוחר יותר, שוחררו שניים מהפצועים ושני פצועים נוספים אושפזו במחלקה הכירורגית בבית החולים. מפקד תחנת עכו של המשטרה, סגן ניצב אבי אדרי, סיפר כי הסוס נמלט לפני שנרתם לעגלה, ודהר מהכביש הראשי בעיר העתיקה לכיוון כיכר התותח ברחוב יהושפט. תוך כדי דהרה פגע בילדים, שככל הנראה אינם מתגוררים בעכו אלא הגיעו אליה מאזור המרכז. בעל הסוס, תושב העיר בן 17, אותר על ידי המשטרה ונעצר. הוא נחקר בחשד להתרשלות באחזקת בעלי חיים. מאוחר יותר הגיע לתחנת המשטרה אביו של הקטין, שקשר את עצמו לאירוע וטען שאינו יודע כיצד הסוס השתחרר. השניים שוחררו בתנאים מגבילים. מאז סוף השבוע מגיעים לעכו עשרות אלפי בני אדם מדי יום, כדי לטייל ולחגוג את ראש השנה ועיד אל פיטר. על פי נתוני המשטרה, היום הגיעו לעיר 40 אלף איש. צעירים הרוכבים על עגלות רתומות לסוסים הם מחזה נפוץ ברחובות עכו ובמיוחד בתקופת החגים, אז מציעים חלקם להסיע את המבקרים הגודשים את הרחובות תמורת תשלום. פעילות זו מתבצעת ללא כל פיקוח.

ב-ב"ק 009 כתבתי:

על הבעלים של בהמה לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע מבהמתה אפשרות לגרום נזק באמצעות רגליה כשהיא הולכת בדרך. ולפיכך, אם החמור של שרה דורך על את-החפירה של דוד ושובר אותה, שרה צריכה לפצות את דוד על הערך הכולל של הפסדו. אבל, אם החמור דורך על האת וזה בתורו פוגע בכלי החרס שבדוכנו של שמואל שבשוק ושובר כמה מהם, שרה תצטרך לשלם רק חצי-נזק לשמואל, שהרי לא היה ניתן לחזות מקרה כזה מראש.

אמנון רונאל כותב:

אם את-החפירה של דוד מוטלת בדרך ברשות הרבים, הרי זו "רשלנות תורמת", ואז שרה חייבת רק בחצי הנזק, או אולי אף פטורה מחובת הפיצוי. ואם הדריכה גרמה לאת (או למגרפה) להתרומם ולפגוע ברגלו של החמור המסכן, אז היא מכשול מסוכן, ואז דוד צריך לפצות את שרה.

אני משיב:

אמנון חושב במונחים של המשפט המערבי. מדוע התסריט שלו לא יקרה יתבהר כשנתחיל ללמוד את פרק ג' בפעם הבאה.