BK-h013

א:
ודאי תזכרו שבמשנה ד' של פרק א' [ב"ק 006] למדנו כך:

אנו רואים כאן ששור המזיק בשטח פרטי (רשות היחיד) של אדם (מכאן ואילך נקרא לו הניזוק) תמיד ייחשב כמועד ולפיכך היה נראה שבעליו חייב לשלם פיצוי על מלוא הנזק – אפילו אם זו העבירה הראשונה. משנתנו שואלת כיצד יש להבין זאת.

ב:
כל החכמים מסכימים שאם הנזק נגרם ברשות הרבים (מקום בו לכולם זכות מעבר שווה) בעל השור משלם חצי נזק בלבד. אולם, בעניין נזק שנגרם ברשות היחיד (שטח פרטי של הניזוק) – שצויין באופן מיוחד במשנה שהבאנו לעיל – ישנה מחלוקת בין רבי טרפון לבין שאר החכמים: רבי טרפון סבור שבעל השור המזיק חייב לשלם נזק שלם בעוד שאר החכמים סבורים שדי בחצי נזק.

ג:
אף אחת מהפסיקות הללו איננה מוזכרת בתורה; ולכן במקרה כזה יש להסיק את הפסיקה מתוך הכתוב. החכמים מנסים להחליט מה היתה התורה אומרת אילו פירטה את המקרה הזה. ההחלטה הזו נעשית על ידי היסק לוגי. ההיקש הנפוץ ביותר נקרא 'קל וחומר'. [לתיאור מלא של שיטת ההיקש הזו ראו אבות 052, הסבר ט'.] ההגיון שבבסיסו הוא כך: אם יש לנו פסיקה מפורשת בתורה בעניין עבירה קלה מותר לנו להסיק מכך שתהיה פסיקה דומה וחמורה יותר במקרה של עבירה חמורה יותר, אפילו אם הפסיקה הזו אינה מפורשת בתורה.

ד:
רבי טרפון מסיק כך: למדנו במשנה ב' של פרק זה שבמקרה של נזק הנגרם על ידי 'שן' או 'רגל' ברשות הרבים בעל השור פטור מלשלם על הנזק; ואולם אותו הנזק כשנגרם ברשות היחיד מחייב אותו בנזק שלם. כעת, רבי טרפון מסיק כך: זה המקרה בעניין 'שן' ו-'רגל'; בעניין 'קרן' (נגיחה, נגיפה, נשיכה, רביצה או בעיטה) אנו יודעים שברשות הרבים בעל השור חייב לשלם חצי נזק. לפיכך, האם לא הגיוני בהחלט שברשות היחיד הוא ידרש לשלם נזק שלם?

ה:
החכמים דוחים את ההיסק הזה כיון שהם סבורים שכאשר משתמשים בסוג זה של היסק ("מה היתה התורה אומרת?") אין אנו יכולים להקיש דבר חמור יותר מדרגת החומרה שמפורשת למעשה בתורה בחצי הידוע של הטיעון. הכלל הזה של היסק מבוסס על התורה עצמה. כשמרים ואהרון דיברו לשון הרע על משה אחיהם, מרים לוקה בצרעת. לבקשתו של אהרון משה מתערב למענה ומתחנן בפני הקב"ה שירפא אותה מיד. אך הקב"ה אינו מוכן לכך כלל ועיקר!

הקב"ה משתמש כאן בטיעון של מעין קל וחומר: אילו אביה היה מבייש אותה היא היתה מסתגרת לפחות שבעה ימים, הלא כן? במקרה הזה אין זה אביה שמבייש אותה אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו – מקרה יותר חמור בהרבה. ואף-על-פי-כן הקב"ה אינו דורש 'עונש' חמור יותר במקרה שלו מהעונש הידוע במקרה של האב. מכאן הכלל ש- "דיו לבא מן הדין להיות כנידון" – ולא יותר.

ו:
אם הולכים לפי ההגיון של רבי טרפון, אומרים החכמים, וגם מיישמים את כלל ההיקש הנ"ל, אין אנו יכולים לתבוע עונש גדול יותר בחלק הלא ידוע של ההיקש מזה שנתבע בחלק הידוע של ההיקש: חצי נזק.

ז:
רבי טרפון מנסה כעת לבצע את אותו ההיסק תוך שימוש במשתנים אחרים, אך החכמים מביאים את אותה ההסתיגות. ואכן, ההלכה כדעת חכמים.

תמר דר כותבת:

בשעור ב"ק 010, בהסברים סעיף ו', אתה כותב שברשות הרבים, "אם ארוחתו של בלעם הייתה עולה לדוד 2 דינרים גובה הפיצוי שישולם , אפילו אם שווי הגזרים לשרה היה 3 דינרים… שאלתי: מה אם ארוחתו של בלעם היא 3 דינרים ואילו הגזרים: נזקם 2 דינרים . כמה על בעל החמור לשלם?

אני משיב:

הפסיקה של המשנה ברורה: בעל החמור צריך לשלם את הסכום שהיה עליו לשלם עבור ארוחתו של בלעם. אולם, אם ערך הגזרים הוא פחות מכך, דוד רשאי להפחית שליש מהעלות. ואם הסכום עדיין גדול בהרבה מערך הגזרים אזי דוד צריך לפצות רק את סכום ההפסד עצמו.