BK-h008

י:
בהמשך משנתנו מונה שישה בעלי חיים שיש להחשיבם תמיד כמועדים. כלומר, בעליהם אינם רשאים לטעון שבעל החיים מעולם לא נהג באופן מזיק בעבר. על הבעלים תמיד לנקוט באמצעי זהירות כדי לוודא שבעלי החיים האלו במשמר בטוח והם אינם יכולים לגרום נזק לבעלי חיים אחרים – כולל ובמיוחד בני אדם.

יא:
אין ספק שבעבר היה זמן בו רוב בעלי החיים הללו אכן שוטטו באופן חופשי באזורי הכפר של ארץ-ישראל. רבים הוזכרו בכתבי הקודש אם באופן עובדתי או כדימויים – והדימויים הם כאלה שעלינו להניח שהם התיחסו לדברים שהקורא הכיר מניסיון חייו. לדוגמה: כשדוד הצעיר מנסה לשכנע את שאול המלך שירשה לו להלחם בגולית הוא אומר:

יב:
אך אוכלוסיית ארץ-ישראל גדלה והתרחבה והסבירות היא שחיות בר כאלה כבר לא הסתובבו בחופשיות בכפר. יותר סביר שהרשימה שמשנתנו מביאה משקפת את מגוון חיות הבר המסוכנות שהרומאים החזיקו בשביל 'המשחקים' שלהם בהם גלדיאטורים היו מבדרים את הצופים בלחימה נגד "הזאב והארי והדב והנמר והברדלס". אין עוררין על כך שיהודים היו מעורבים ב-'בידור' הזה במידה מסויימת.

יג:
אחד האמוראים המפורסמים ביותר בארץ-ישראל במהלך המאה השניה לספירה היה רבי שמעון בן לקיש, שידוע יותר ללומדי תלמוד כריש לקיש. בצעירותו הוא למד תורה בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. אבל הוא היה צעיר מאוד באותה העת. מאוחר יותר בחייו התרושש כל כך עד שהוא נאלץ למכור את עצמו לבית ספר לגלדיאטורים והיה לגלדיאטור מצטיין. יום אחד הוא ראה את רבי יוחנן מתרחץ בנהר הירדן והוא קפץ לנהר אחריו. רבי יוחנן התרשם כל כך ממבנה גופו של האיש שהוא הציע לריש לקיש את ידה של אחותו לנישואין אם רק יחזור ללמוד תורה. השנים היו לחברים טובים ולחברותא בתלמוד תורה. ואז, שנים רבות מאוחר יותר,

התפתח ויכוח מלא תרעומת בין השניים. במהרה, לאחר מכן

הגלדיאטורים היהודים ידעו הכול על "הזאב והארי והדב והנמר והברדלס".

יד:
לקראת סוף משנתנו אנו מוצאים שרבי אליעזר חולק על תנא קמא. הוא סבור שהחיות האלו

אך דעתו לא התקבלה להלכה.

ב-ב"ק 004 למדנו שניתן לתבוע פיצוי נזיקין רק מיהודי.

אד פרנקל כותב:

הדרישה שנכס הניזוק יהיה של יהודי מתמיה. לי נראה שאפילו אם בהתחלה רק יהודים היו מקבלים על עצמם את סמכות המשפט העברי, אם לא היה ניתן פיצוי הולם ללא-יהודים היה זה יכול להוביל לאיבה גדולה בין בני אדם שגרים בקרבה זה לזה, וזה יהיה אסון גדול. יתר על כן, בהתחשב באופן השלילי בו הוחזקו בתי המשפט הרומאים בעיני היהודים, האם לא היה עדיף ללא-יהודים שיטופלו על ידי בתי דין, לפחות עד לדרגה שהלא-יהודים קיבלו את סמכותם ואת הגינותם?

אני משיב:

בשום שלב בהתפתחותה לא טענה מערכת ההלכה היהודית שיש לה סמכות גם על מי שאינם יהודים (פרט לשבע מצוות דבני נח). התורה ניתנה לישראל ולא לשאר העמים על כדור הארץ. לפיכך, יהיה זה מאוד לא הוגן לשפוט מי שאינו יהודי לפי מערכת המשפט שהוא עצמו אינו מחוייב בה ואינו נדרש לכבד.