BK-h007

ה:
ישנן דפוסי התנהגות של בעלי חיים שנחשבים באופן אוטומטי למזיקים. כלומר, בעליהם חייבים להיות מודעים תמיד לאפשרות שהם – בעלי החיים – יעשו דברים כאלה, כך שהוא או היא אינם יכולים לטעון שלא היה ניתן לצפות מראש את התנהגות בעל החיים, שהוא 'תם' ולפיכך הוא נדרש לשלם רק חצי נזק.

ו:
הראשון מכונה 'השן'. עלינו לזכור שמה שנדון כאן הוא השימוש במה שמכונה 'רשות הרבים'. הכוונה היא למקום שפתוח לציבור הרחב – רחוב או שוק וכיוצא בזה. להבדיל מרשות היחיד, רשות הרבים שייכת לכולם באופן שווה. יוצא איפה שכולם רשאים להשתמש ברשות הרבים למטרותיהם למיניהן, כך שיש להיזהר ולשים לב שלא לפגוע בזכויותיהם של אחרים. היה נהוג להוליך את העדרים ממקום למקום דרך רשות הרבים. דוד מוביל יין מגתו לחנותו. את ההובלה עושה עשיו, חמורו של דוד. בזמן שעשיו הולך ברשות הרבים הוא שם לב לכמה גזרים נאים המוצגים לראווה מחוץ לחנות הירקות של שרה והוא מחליט לקחת קצת לעצמו. כלל 'השן' קובע שדוד היה צריך לחזות מראש את האפשרות הזאת והיה עליו לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע התפתחות כזו. עליו לשלם לשרה פיצויים בשווי הערך המלא של הפסדה – אפילו אם זו הפעם הראשונה שעשיו אוכל צהריים אצל שרה (או אצל כל דוכן אחר).

ז:
לאחר שמלא את כרסו בגזרים, עשיו ממשיך בדרכו ברשות הרבים. בקבוקי היין לא נטענו כראוי, ועשיו המסכן מועד לעבר שולחן שנמצא מחוץ לחנות כלי-החרס של שמואל, וערמה שלמה של כדי חרס נופלת לארץ והכדים מתנפצים לרסיסים. כלל 'הרגל' קובע שדוד היה צריך לחזות מראש את האפשרות הזאת והיה עליו לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע את התפתחות כזו. עליו לשלם לשמואל פיצויים בשווי הערך המלא של הפסדו – אפילו אם זו הפעם הראשונה שעשיו עשה דבר כזה.

ח:
'שור המועד' מתייחס, כמובן, לבהמה שזו לה לא העבירה הראשונה שלה. פרתה של שרה מהלכת ברשות הרבים. היא – הפרה, לא שרה – תופסת בקרניה בגד תחתון שלאה תלתה לייבוש בשמש. הפרה אף-פעם לא עשתה דבר כזה לפני כן. אף-על-פי-כן, לאה תובעת את שרה על הנזק. הפרה נמצאת אשמה ושרה צריכה לשלם את מחצית ערך ההפסד שספגה לאה. אם המקרה יישנה למחרת, שרה תיאלץ לשלם נזק שלם על העבירה השניה.

ט:
ואולם, אם לאה תלתה את הלבנים בחצר הקדמית שלה והפרה של שרה עשתה את דרכה הגועה דרך השער ועשתה את אותו המעשה, שרה תיאלץ לשלם את מלוא הפיצויים – אפילו אם זו העבירה הראשונה – היות והיה עליה לנקוט באמצעי זהירות כדי לדאוג לכך שפרתה לא תפלוש לרשות היחיד.

המשך יבוא.

ב-ב"ק 004 למדנו מהמשנה:

אליין פרידלנד שואלת:

כיצד יטפל המשפט העברי במקרה בו בן-אדם נפל בגלל מדרכה שבורה ששייכת לרשות המקומית או לאדם פרטי.

אני משיב:

בשיעור היום הסברתי ש-'רשות הרבים' שייכת לכולם באופן שווה – שכמו לומר שהוא אינו שייך באופן מיוחד לאף אחד. אם יש מפגע ברשות הרבים והמפגע הזה גרם לי נזק אינני יכול לתבוע את מי ששם אותו שם כי זכותו המלאה להשאיר אותו שם. הגמרא [ב"ק כ"ז ע"ב] דנה בדיוק בנושא זה כשהיא דנה במשנה הראשונה של פרק ג'. בקצרה, הגמרא אומרת שם שעל בני אדם שמשתמשים ברשות הרבים להסתכל לאן הם הולכים. ואולם, אם המפגע הונח האופן כזה שעובר אורח לא היה יכול לראותו – מעבר לפינה לדוגמה – אזי יש אחריות. מכאן נובע שלא משנה מיהו הבעלים של המפגע או מי שם אותו במקומו: כל עוד הוא נמצא ברשות הרבים והוא מוצב באופן סביר, על עוברי אורח להסתכל לאן הם הולכים.

בקשר עם תוכן השיעור של היום, יתכן ותתעניינו במידע שג'יי סלטר שלח אלי לפני זמן רב. הוא כותב:

אם תחליט בעתיד ללמד את בבא קמא, יתכן ותמצא עניין בקישורית הזו, במיוחד הציטוט הבא:

אני משיב:

תודה לך ג'יי. לי נדמה שיש כאן עניין של Plus ça change plus c'est la même chose [ככול שהדברים משתנים הם נשארים אותו דבר].