BK-h002

יא:
כפי שכבר הזכרנו, משנתנו מדברת על ארבעה אבות נזיקין. בפרושו למשנתנו הרב עובדיה מברטנורו מציין מדוע הארבעה האלו הוזכרו כ-'אבות': זה מפני שמכל אחד מהם יכולות לנבוע קבוצות אחרות. בגמרא [ב"ק ב' ע"א] מכנים תת-הקבוצות הללו 'תולדות':

הנזק העיקרי ששור יכול לגרום נגרם על ידי רגליו או קרניו. 'אב הנזיקין' הזה מציין את הנפוץ ביותר; אך 'תולדה' יכולה להיות כל נזק ששור גורם באמצעות כל חלק אחר של גופו.

יב:
אם, כפי שכבר הסברנו, "מבעה" הוא בהמה שאותה בעליה שיחררו לרעות (ללא רשות) בשדה של הזולת, יש מקום לשאול מה ההבדל בין השור, שהוא בהמה, לבין המבעה, שגם הוא בהמה.

יג:
ניתן להרחיב שאלה זו: מדוע צריכה היתה התורה להביא ארבע דוגמאות לאופן שבו רכושו של אדם יכול לגרום נזק לרכושו (או לגופו) של אדם אחר? ישנה אקסיומה אצל החכמים שאף-על-פי שלקורא המודרני נראה שהתורה מרבה במילים, יש להניח שלעולם אין בה חזרה מיותרת. אם התורה נותנת ארבע דוגמאות של נזקי ממון חייב להיות משהו שלומדים מכל אחת מהדוגמאות שמן ההכרח לא ניתן ללמוד מהאחרות.

יד:
בהמה יכולה לגרום נזק ביותר מדרך אחת. הנזק העיקרי שצפוי מהשור, לדוגמה, הוא ששור יפצע מישהו בקרניו. הוא עלול להפיל דברים ברשות הרבים כשהוא מדדה בדרכו. הוא אפילו עלול לרמוס דברים תחת רגליו. כשהוא עושה את הדברים האלו הוא אינו פועל מתוך רשעות: הוא פשוט עושה את מה שבא לו בטבעיות. בעל השור אחראי על מעשיו של השור ולכל נזק ששורו גורם. אולם, בעל השור יספוג קנס רק אם ניתן לצפות מראש התנהגות כזו של הבהמה. רוב השוורים לא ינגחו בקרניהם באדם ללא התגרות.

טו:
התורה מכירה בעובדה הזו. היא מבחינה בין שור "שאין לו תיק פלילי" לבין שור שבעליו הוזהרו יותר מפעם אחת שיש לרסן את הבהמה.

הבחנה כזו לא נעשתה בעניין בהמה ששוחררה למרעה ("מבעה"). לכן "לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור", כפי שנאמר במשנתנו.

טז:
אך ישנם עוד הבדלים בין הדוגמאות המובאות במשנתנו. השור והמבעה הם שניהם בהמה חיה ונושמת; אבל האש אינה חיה ונושמת. ובכל זאת, כמו השור והמבעה, היא ניידת: היא זזה, מסיגה גבול ואז בולעת. הבור לא חי ולא נושם וגם אינו נייד.

יז:
כך שיש לנו ארבע אמות מידה:

1. האם הוא חי והאם הוא מועד [מוזהר] אם לאו?
2. האם הוא חי אך אין צורך שיהיה מועד כדי שיהיה אשם?
3. האם הוא נייד אפילו אם איננו חי?
4. האם הוא נייח ואינו יכול לזוז?

על ידי ישום המידות שהתורה נדרשת בהם שהוצעו לראשונה על ידי הילל הזקן, אפשר יהיה לקבוע מה התורה היתה אומרת בקשר לכל מצב שיכול לעלות. למדנו על השבע המידות של הילל ב-אבות 054 וב-אבות 055.

יח:
מה שמשותף לכל ארבעת אבות הנזיקין (ולתולדותם) מתואר בתמציתיות במשנתנו:

(שימו נא לב שכאן ובכל מקום התורה אינה מטילה קנסות. כלומר, התורה אינה דורשת מהמזיק לשלם סכום כסף לקופה הציבורית: הפיצוי הכספי משולם ישירות לאדם הניזוק.)

יט:
במקרה של המבעה התורה [שמות כב ד] מציינת את איכות הפיצוי שיש לשלם:

החכמים מסבירים שהיישום של פסיקת התורה אינה שהמזיק צריך לוותר על חלק מהנדל"ן שלו לטובת הצד הניזוק. השופטים שפוסקים בדין צריכים להעריך כמה נזק נגרם לצד הניזוק: זה יקבע את הסכום שהמזיק חייב לשלם. החכמים במסכת גיטין פ"ה מ"א מביאים רשימה של חישובים כאלה וכיצד הם מחושבים. הראשון מכולם הוא זה:

במילים אחרות: לא די בכך שניתן פיצוי כספי. נדרש גם שהתשלום יגרום מצוקה למזיק. כך שהפסיקה במקרה של המבעה מיושמת בכל נזקי ממונות.