AZ-h071

א:
מאחר ובמשנה הקודמת צויין ש-

משנתנו מרחיבה את הטוח ומונה פריטים אחרים שאסורים באכילה ובהנאה אפילו בכמות הקטנה ביותר בתערובת.

ב:
הפריט הראשון ברשימה הוא יין נסך, ועניינו כבר הוסבר. הסיבה שבגללה גם הוא נכלל ברשימה הזו היא, כפי שכבר הזכרנו פעמים רבות, שכל משנה נלמדה בעל פה ולהתחיל "לערוך" את המשנה פירושו להזמין צרות. ראו אבות 172, סעיפים ט"ו-י"ז, למידע נוסף על השיטה הזו ללימוד ולשימור החומר.

ג:
המונח "עבודה זרה" שבמשנתנו מתיחס ליצוג כלשהו של אליל – פסל או תמונה וכיוצא בזה – שהתערבב בין חפצי חולין דומים. רמב"ם, בפרושו למשנתנו, נותן דוגמא כל כך פשוטה עד שמפתיע שזו לא המחשבה הראשונה שעולה בדעתנו. הוא מציע כדוגמה מטבעות; כשידוע שמטבע ועליה דמות של אל זה או אחר התערבב עם הרבה מטבעות אחרות שעליהן יש רק דמויות חולין כל המטבעות אסורים.

ד:
הפריט הבא הוא "עורות לבובין". כבר פגשנו את המנהג האלילי המגעיל הזה: ראו ע"ז 025, סעיפים י"ג-ט"ו. בקצרה: חור עגול בעור נוצר ככל הנראה כדי לאפשר לכומר האלילי להכניס את ידו אל תוך גוף הבהמה כדי לקרוע מתוכה אברים מסויימים. זה נעשה כאשר הבהמה עדין בחיים לפני שנשחטה. אם עור שכזה מתערבב עם עורות אחרים בלתי מזיקים הוא גורם לכולם להיות אסורים.

ה:
כעת אנחנו מגיעים ל-"שור הנסקל". התורה [שמות כא כח-ל] אומרת:

בעליו של שור (או כל חיה מסוכנת אחרת) נדרש לנקוט באמצעי זהירות כדי לוודא שהחיה לא תפגע בבני אדם. ואולם, בפעם הראשונה שמקרה כזה קורה בנוגע לחיה שאינה בהכרח מסוכנת, בעל החיה אינו נענש אלא הוא מוזהר שאם המקרה ישנה הוא יענש. אם השור "המועד" (מוזהר) הורג (או פוגע) פעם שניה בעל השור נקנס. בכל מקרה השור מומת. אם פגר של שור שכזה מתערבב עם פגרים של שוורים אחרים שמתו מוות טבעי או שנשחטו למזון הפגר של השור הנסקל גורם לכל האוסף להיות אסור. (שימו לב שהתורה מציינת באופן מיוחד שאסור לאכול את הבשר של השור הנסקל.)

ו:
דנו ב-"עגלה ערופה" כשלמדנו מסכת סוטה. ראו סוטה 096 ו-סוטה 097 (באנגלית) לדיון המלא. העניין קשור למצוה של התורה [דברים כא א]:

גופה של נרצח שזהות רוצחיו לא ידועה מטמאת את כל הציבור והזקנים של הישוב הקרוב ביותר צריכים לערוך טקס כפרה שמתואר בשיעורים שציינו במסכת סוטה.

המשך יבוא.

ב-בשיעור הקודם, בתשובתי לישראל מן, הזכרתי תשובה של הרב אליוט דורף בעניין יין נסך. אורן שטייניץ כעת כותב כך:

מלבד תשובתו של הרב דורף, חשוב לציין את עמדתו בנושא של הרב ישראל זילברמן שטען שמאחר ויצור יין בצפון אמריקה הוא תהליך ממוכן לחלוטין הוא אינו נחשב לסתם יינם (קליין 1979: עמוד 307). הוא גם מוסיף שלוש הסתייגויות לפסק הזה. ראשית, הקביעה הזו לא חלה על יינות שבשימוש בפסח, שבו יש להשתמש ביינות כשרים לפסח. שנית, הוא מציין שמטעמים פסיכולוגיים בטקסים דתיים כמו קידוש והבדלה יש להשתמש ביין בעל הכשר בלבד. ההסתייגות השלישית (והמעניינת ביותר לדעתי) קובעת ש-"מאחר ותמיכה בישראל היא מצוה […] עלינו לתת עדיפות ליינות המיובאים מישראל, כולם [כך נכתב!] כשרים לפי תקן המסורת". בעוד שאינני חושב שהנחתו של הרב זילברמן עדיין תקפה ב-2009, מאחר ויקבים קטנים רבים בישראל אינם טורחים להשיג הכשר, יש כאן שוב הדגמה לכך שהתבוללות היא עניין של גאוגרפיה …

אני משיב:

באמת שאינני מבין מכל עניין הפסיכולוגי שבשימוש ביינות כשרים לטקסים דתיים. או שמשהו מותר או שהוא אסור. אם סתם יינם מותר אז הוא מותר גם לקידוש ולהבדלה; אם הוא אסור , הוא אסור לשימוש חולין גם כן. עד כמה שהדבר נוגע ליינות מישראל, אם לא קונים מהרוב המוחץ של יקבים הנמצאים תחת השגחה של הרבנות (והדבר מצויין על הבקבוקים) אז הפתגם הרומאי העתיק תקף: Caveat emptor – על הקונה להיזהר ולדעת מה הוא קונה.