AZ-h067

א:
משנתנו פשוטה מאוד, ויש צורך רק להוסיף נושאים לפעלים כדי שתהיה ברורה.

ב:
יהודי ולא-יהודי אוכלים באותו השולחן. אולי יעזור אם נדמיין מעסיק יהודי עם פועל לא-יהודי שעושים הפסקה באמצע היום כדי לאכול ארוחת צהרים. על שולחן האוכל מונח בקבוק של יין כשר ובקבוק נוסף נמצא על הדולבקי. (הדולבקי הוא שולחן קטן יותר שממנו המזון והמשקה מוגש לשולחן האוכל. כמובן כאן יש לנו האטימולוגיה של המילה "דלפק".) בזמן הארוחה או אחריה היהודי עוזב את החדר ומשאיר את הנוכרי לבד עם בקבוקי היין.

ג:
משנתנו פוסקת באופן מובן ביותר. כשהיהודי חוזר, הוא חייב להניח שהיין הפתוח שעל השולחן הוא כעת יין נסך כי אין סיבה להניח שהלא-יהודי לא שתה מהבקבוק הזה. בקבוקים נוספים שעדין מונחים על הדולבקי נחשבים לכשרים, מאחר ואם יש בקבוק פתוח על שולחן האוכל, אין זה סביר שהנוכרי היה שותה מהבקבוק שעל הדולבקי.

ד:
ואולם, אם לפני שיצא היהודי אומר לנוכרי משהו כמו, "בהיעדרי, נא להתכבד ביין", אז כאשר הוא חוזר עליו להניח שגם היין שעל הדולבקי הוא יין נסך, מאחר והנוכרי היה יכול לחשוב שהוזמן לקחת לעצמו מכל היין שנמצא בחדר.

ה:
הקביעה שבסיפא של משנתנו ברורה, והיא באה בטבעיות אחרי מה שנאמר בשתי המשניות הקודמות. חביות (שלא כמו בקבוקים) שהושארו פתוחות וללא שמירה, נחשבות ליין נסך כאשר יש למי שאינו יהודי גישה אליהן; חביות שעדין חתומות נחשבות ככשרות אלא אם כן היהודי נעדר למשך זמן שמספיק לפתוח את החבית, לשתות ממנה, לסגור אותה מחדש ולנקות את הטיט שמסביב לחותמת (כפי שהוסבר ב-ע"ז 065 וב-ע"ז 066).

ב-ע"ז 066 השיבותי לשאלה מאת זאב אורזך. השאלה היתה על תוספות שמשפרות את הטעם של מזון (או משקה) ותוספות שמקלקלות אותו.

מייק לוין כעת כותב:

כתגובה לחילופי הדברים: כעת אני מבולבל – מה קורה כאשר התוספת לא משפרת אך גם לא מקלקלת את הטעם?

אני משיב:

מאחר והתוספת אינה מקלקלת את הטעם יש להחשיב את התערובת כאסורה. רק כאשר התוספת האסורה מקלקלת את הטעם התערובת מותרת: מכל מקום אין זה סביר שמישהו ירצה לאכול או לשתות אותה.

ישראל מן כותב:

דמיינו שאירגון של גוים היה מוציא חוברת מודפסת שמכילה את מצוות ע"ז עם רק הבדל אחד, והוא החלפה של המילה גוי או נוכרי עם המילה יהודי וההפך. היינו זועקים געוואלט! אנטישמים! האם לא הגיע הזמן להתעלם, לשנות או להוקיע את ההלכות האלו? הייתי רוצה להתחיל בדיון בקרב המשתתפים.

אני משיב:

אין לי כל התנגדות לדיון אם יש מי שרוצים להביע את דעתם. אני אהיה הראשון.

חושבני שישראל הבין שלא כהלכה את כל הדחף המניע את הטיפול ביין נסך. עלינו לשים לב שבשום שלב בדיון אין המשנה אומרת שאסור ללא-יהודי לגעת ביין כשר. כל האחריות היא על היהודי: אם הוא לא רוצה שהיין שלו יהיה ליין נסך עליו לנקוט בצעדים כדי למנוע אפשרות כזו. ברור מהדיון במשנה שיהודים עבדו אצל לא-יהודים ולא-יהודים עבדו אצל יהודים. ואמנם, המשנה שלמדנו היום מבהירה שיהודים ולא-יהודים עבדו בצוותא.

מי שאינם יהודים אינם צריכים לדעת דבר על יין נסך ולא חצי דבר. מאחר וליין נסך אין כל משמעות עבורם מדוע אנחנו, כיהודים, נצא בהנחה שהם יתייחסו ליין באופן שונה מכל יין אחר?

החכמים מטילים את כל האחריות על היהודי שינקוט בצעדים כדי לשמור על כשרות היין שלו. הם מציעים לו מצבים שונים שיכולים לעלות במהלך חיי יום-יום והם נותנים לו כללים שמנחים אותו כיצד למנוע הפסד. עליו לזכור שבסופו של דבר, אם היין יהיה ליין נסך אין לו פיצוי: אינו רשאי לתבוע את הנוכרי על כך שהוא עושה דבר "שבא בטבעיות"; הרשלנות שלו (של היהודי) היא שגרמה לו את ההפסד.

אינני רואה שום דבר בכל המשניות שדנו ביין נסך שיש להבין כמזלזלים בדרך כל שהיא במי שאינם יהודים.

ההערות שלכם תתקבלנה בברכה.

בימים אלו מצב בריאותי אינו טוב ועלי לעבור סידרה של בדיקות רפואיות. אנא סלחו לי אם בשבועות הבאים השיעורים יצאו באופן לא סדיר. אעשה כמיטב יכולתי.