AZ-h066

א:
הרבה מהמשנה הזו כבר הוסבר במשנה הקודמת. שוב, המצב המתואר במשנתנו מתבהר כאשר מוסיפים את הנושאים החסרים לפעלים.

ב:
יהודי מוביל יין בעגלה (קרון) או בספינה. כאשר הוא מגיע לעיר הוא רוצה לרוץ ולהתרחץ בבית המרחץ המקומי ולמהר חזרה. בינתיים הוא משאיר לא-יהודי עם הסחורה. משנתנו אומרת שהוא יכול להניח שהיין עדיין כשר כי הנוכרי יהיה מודע לכך שהיהודי יכול לחזור בכל רגע ולכן הוא יחשוש מלשלוח ידו ביין. אבל אם הנוכרי יודע שהיהודי ייעדר למשך זמן ממושך אז התנאים שתוארו במשנה הקודמת קיימים גם כאן וחלים אותם הכללים. (המחלוקת שבין רבן שמעון בן גמליאל ובין שאר החכמים חלה גם במשנתנו: ראו ע"ז 065.)

ג:
הסעיף הבא של משנתנו מציג גם הוא מצב שכבר טיפלנו בו דרך אגב. בעל חנות יהודי משאיר את היין שבחנותו תחת השגחתו של לא-יהודי. אם הוא (היהודי) "יוצא ונכנס" כל הזמן, אפשר להניח שהיין כשר מאותה הסיבה שהבינונו לעיל. ואולם, אם הנוכרי יודע שהיהודי ייעדר לזמן ממושך, הכללים חלים כפי שתוארו במשנה הקודמת.

ב-ע"ז 064 למדנו במשנה:

זאב אורזך כותב:

אני מבולבל: המשנה אומרת כֹּל שֶׁאֵין בַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם, מֻתָּר, כלומר, יכול להיות שאין השפעה על התוצר, האפקט ניטרלי. אבל אתה נוקט בגישה הרבה יותר מחמירה שהטעם צריך להיפגם. האם פספסתי משהו?

אני משיב:

השיקולים ההלכתיים נקראים "נותן טעם לשבח" ו-"נותן טעם לפגם". אם דבר שמעצם טבעו כשר אבל שאסור היה שיתערבב עם מזון או משקה כלשהו, הערבוב הופך את הכל לאסור אם התוספת משפרת את הטעם; אבל אם התוספת מקלקלת את הטעם אין התערובות אסורה. המשנה נותנת דוגמאות.

שאלה של אביה איצקוביץ:

מדוע מוזכר כאן כי נותנים לשמור ל"גוי"? האם לא יכול להיות כל אחד שישמור על החבית? ומה אנו למדים כאן? האם יש עוד תובנות בעניין זה?

אני משיב:

אביה הבינה שלא כהלכה. היין נחשב כתחת השגחה (של יהודי) במצבים מסוימים: יתכן שהוא מינה יהודי אחר לשבת עם היין ולוודא שהפועל הלא-יהודי שנמצא במקום לא ישלח את ידו ביין ובכך יעשה אותו יין נסך; או שהוא עצמו נמצא במקום אבל משאיר את היין ללא השגחה לפרקי זמן קצרים. (ראו ע"ז 061 לפרטים נוספים.) בכל המקרים ההנחה יכולה להיות שכל עוד הנוכרי פוחד שיהודי יתפוס אותו שולח יד ביין הוא לא ישלח יד, והיין עדין כשר.

מיכאל אפשטיין שואל שאלה כללית:

האם תוכל להוסיף בשורה או שתים בסוף השיעור משהו שאנחנו, בני אדם מודרניים, יכולים לקחת אתנו מהמשנה. מה אנחנו יכולים ללמוד מהמשנה הזו שיעזור לנו להבין את התורה – את הקב"ה – את עצמנו?

אני משיב:

מיכאל ביקש זאת בעבר. כמדומני שבפעם הקודמת השיבותי באופן פרטי; הפעם אני משיב בפומבי כי תשובתי יכולה להיות לעזר לאחרים ולא רק למיכאל עצמו.

אינני עושה ולא אעשה את מה שמיכאל מציע. לא זו המטרה של לימוד המשנה. מיכאל כותב על הבנת דבר האל. אבל – וזה מאוד חשוב – אין אנו לומדים את דבר האל מהמשנה או מהגמרא! אנו לומדים את דברו של הקב"ה מהתורה שבכתב. בתורה שבכתב הקב"ה אומר לנו, כביכול, מה עלינו לעשות, מה נדרש מאתנו. המשנה מכילה את דברי החכמים: הם לא אומרים לנו מה הן הדרישות של הקב"ה מאתנו אלא איך עלינו לקיים את הדרישות הללו. בכל פעם שהאפשרות עולה, אני מנסה לציין היכן ניתן למצוא את המקור למצוה בתורה: אנחנו צריכים לדעת זאת כדי להבין איך החכמים מלמדים אותנו איך לקיים את המצוה הזו.

קחו לדוגמא את הנושא הנוכחי של יין נסך. המקור המקראי מעורפל (ראו ע"ז 057) אבל החכמים יסבירו וירחיבו את המצוה הזו עד לסוף המסכת! כך שמה שעלינו ללמוד מכל שיעור הוא בדיוק מה שאנחנו לומדים: כיצד החכמים אמרו לנו לקיים מצוה זו או אחרת של התורה.

אפשר להסיק מסקנות מדברי החכמים, אבל זה דבר שכל אחד ואחת צריכים לעשות לעצמם. זכרו את אשר למדנו במסכת אבות: