AZ-h065
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
מסכת עבודה זרה, פרק ה', משנה ב':
נָכְרִי שֶׁהָיָה מַעֲבִיר עִם יִשְׂרָאֵל כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אִם הָיָה [היין] בְחֶזְקַת הַמִּשְׁתַּמֵּר, מֻתָּר. אִם הוֹדִיעו היהודי]ֹ] שֶׁהוּא מַפְלִיג [ייעדר זמן ארוך], כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹם [יפתח הנוכרי] וְיִסְתּוֹם וְיִגּוֹב [ינגב]. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגּוֹף וְתִגּוֹב:
הסברים:
א:
משנתנו עוסקת במעמדו של יין שהועבר ממקום אחד למקום אחר. יהודי ביקש מנוכרי לעזור לו לבצע את המשימה הזו, ולגבי משנתנו אין זה משנה כלל ועיקר אם הנוכרי עובד תמורת תשלום אם לאו. הבעיה שבמרכז משנתנו היא האפשרות שהנוכרי ינצל הזדמנות כשהיהודי לא נמצא במקום וישתה מהיין, ובכך יהפוך את היין ליין נסך.
ב:
כבר למדנו [ע"ז 061] שאם היין נמצא תחת שמירה (פיקוח) אזי אפשר להשאיר נוכרי לבד עם החביות מאחר והוא מפחד שמא השומר היהודי יחזור בכל רגע ויתפוש אותו לוקח מהיין. ובכן, הרישא של משנתנו פשוט: אם הנוכרי יכול לחשוב שהיהודי יחזור בכל רגע, הוא יפחד ולא ינסה לטעום מהיין. אם כן, ניתן להניח שהיין לא היה ליין נסך.
ג:
הבעיה מתחילה בסעיף הבא של משנתנו. אם היהודי אומר לעוזרו הלא-יהודי שהוא ייעדר לזמן מה – אולי בגלל מטלה דחופה – או אם המצב הוא שהנוכרי יוכל להניח שהיהודי יעדר לפרק זמן ארוך ואין זה סביר שהוא יופיע פתאום, מה אם כן מעמדו של היין?
ד:
בעניין הזה ישנה מחלוקת בין רבן שמעון בן גמליאל לבין שאר החכמים. החכמים סבורים שיש לשער מה אפשר לעשות בפרק הזמן בו היהודי נעדר. אם הוא נעדר פרק זמן שיספיק לנוכרי לפתוח את החבית, לסגור אותה מחדש ולנקות את אזור החתימה, יש להניח שהיין היה ליין נסך.
ה:
עלינו לדמיין חבית או כד בעלי מכסה או פקק. היה נהוג לחזק את המכסים או הפקקים האלה באיטום מטיט.כדי לשתות ללא רשות מהיין יש צורך לקדוח חור במכסה או להסיר אותו לחלוטין, ולאחר השתיה להחזיר את המכסה למקומו או לאטום את החור ולחדש את האיטום מטיט. יהיה גם צורך לנקות את האזור שמסביב לטיט כדי שלא יהיה מיד נראה שמישהו שלח את ידו בחבית. זהו גם המצב אם לחבית היה פקק, שהוא מעצור בצדו של החבית עשוי מעץ, וניתן להוציאו כדי למזוג יין מהחבית. גם הפקקים נאטמו בטיט.
ו:
נוכל לתת ליבנו לרגע לעניין לשוני מעניין. הסיפור בתורה על בלעם, הנביא הלא-יהודי שאותו שכר מלך מואב כדי יקלל את בני ישראל, הוא סיפור ידוע היטב. בלעם מנסה לקלל אבל הקב"ה הופך כל קללה לברכה. בלעם מבטא את ברכותיו בשירה עברית יפיפיה. כמה פעמים, בביטוי שמשמש כמבוא לקללה/ברכה חדשה הוא מתאר את עצמו כ-"שתם העין". [שי"ן ימנית]. לדוגמה, הוא אומר [במדבר כד ג-ד]:
נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ [של] בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם.
ושוב הוא אומר [במדבר כד טו-טז]:
נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם.
המלה שמשמשת בפי בלעם לתאר את עצמו כ-'בעל עיניים פקוחות' היא מלה יוצאת דופן וארכאית מעוד. ואולם אותו הפועל, ש.ת.מ, משמש במשנתנו כדי לציין את פתיחה של חבית ללא רשות.
ז:
עלינו כעת לפנות לדעתו של רבן שמעון בן גמליאל. ההבדל בין דעתו וזו של שאר החכמים היא, למעשה, הבדל של זמן. הוא סבור שלא די לנקות את האזור של הטיט החדש. הוא סבור שאם איטום הטיט עדיין לח כשהיהודי חוזר אז יהיה ברור שמישהו שלח יד בחבית, כך שלא יהיה כל ספק שהיין הוא כעת יין נסך. כך שזו לא יכולה להיות כוונת משנתנו. אבל, אם היהודי נעדר פרק זמן כזה שאיטום הטיט גם יתייבש אזי היהודי חייב לצאת מתוך הנחה שהיין היה ליין נסך.
ח:
בפרושו למשנתנו רמב"ם מציע הסבר קצת שונה. ברישא של משנתנו היין
בחזקת משתמר; הוא שיאמר [היהודי] לגוי, "העבר, ואני אבא עמך [עוד מעט]." כי אף על פי שנתעכב הרבה ירא [הגוי] לשלוח ידו אל החבית. ואם הודיע לגוי שיתאחר ממנו זמן שיוכל [הגוי] לנקוב הכסוי שעל פי החבית ויוציא ממנו היין ויסתום אותו הנקב וייבש מקום הסתום הוא יין נסך. רבן שמעון בן גמליאל לא חייש לשיתומא [פתיחה] וישים הזמן כדי שיפתח פי החבית כולו ויוצא היין ממנה ויסתום פי החבית וייבש כל הכסוי כולו וזה הזמן ארוך מן הזמן שאמר תנא קמא.
יוצא איפה שדעתו של רבן שמעון בן גמליאל היא דעה מקלה יותר מזו של החכמים (מפני שהוא דורש יותר זמן כדי שהיין יהיה ליין נסך). רמב"ם ממשיך:
וחכמים אין חולקין על רבן שמעון בן גמליאל [בזה] שכשיהיה כיסוי החבית בטיט שהוא [פרק הזמן הוא] כדי שיפתח ויגוף ותינגב, לפי שלא יכול לחפור בטיט ולסתום בטיט הלח לפי שהוא ניכר בשינוי צבעי העפרים. אבל מחלקותם שכשיהיה פי החבית סתום בסיד שאפשר לחפור בו ומין הסיד כולו אחד, והוא ממהר ליבש גם כן.
הסיד לו מתיחסים כאן הוא סוג כלשהו של תמיסת סיד ששימשה בתקופת המשנה לאיטום: לדוגמה, בורות המים סויידו מבפנים כדי להפוך אותם לעמידים יותר בפני חילחול המים.
עמוד הבית ומנוע חיפוש |
ארכיון מסכת עבודה זרה |
הרשמה וביטול הרשמה |
הקדשת שיעור ותרומה |
[מה זה?]
הכתובת לשאלות, הערות, הארות, ובקשות היא admin @ bmv.org.il.
אם המסר שלך יופיע באחד מהשיעורים הוא יופיע תחת שמך; אחרת נא לכתוב במסר שלך באופן ברור "לא לפירסום".
