AZ-h062

א:
הרישא של משנתנו נראה כמעט זהה לזה של המשנה הקודמת. ואולם, הנושא שונה במקצת מזה שנדון במשנה הקודמת. במשנה הקודמת היין שיוצר על ידי יהודי עבור מעסיקו הלא-יהודי שייך למעסיק הלא-יהודי, אף-על-פי שהוא רצה למכור את יינו ללקוחותיו היהודים. במשנתנו המצב קצת שונה.

ב:
במשנתנו היהודי שהכין את היין עבור מעסיקו הלא-יהודי רוצה לקנות את היין ממעסיקו הלא-יהודי כדי למכור אותו בעצמו – ככל הנראה ליהודים. הפסיקה שבמשנתנו ברורה דיה; ואולם, מאחר והיא משמיטה את נושאי הפעלים שיבהירו את העניין, יש צורך בהסבר ברור יותר.

ג:
אם המעסיק הלא-יהודי נותן ליהודי קבלה על תשלום שהיהודי שילם עבור היין, היין כשר: אינו יין נסך אף-על-פי שהבעלים המקוריים שלו היה לא-יהודי. הסיבה ברורה: היין הוכן על ידי יהודי והנכרי רצה שהיין יהיה כשר למכירה ליהודים. ביודעו את חוקי היהודים הוא נזהר לא לגעת ביין – כפי שלמדנו במשנה הקודמת. ואולם, במשנה הקודמת למדנו שבתנאים מסוימים יש צורך למנות יהודי כשומר על היין עד שיימכר. במקרה שבמשנתנו אין זה נחוץ: היין מותר שהרי הנוכרי כבר מכר את היין ליהודי; לפיכך היין כבר לא שייך לו והוא ייזהר מאוד מלגעת ברכושו של אדם אחר. כל זה נכון אפילו אם היהודי משאיר את היין אצל הנוכרי.

ד:
ואולם, אם היהודי רוצה להעביר את היין מרשות הנוכרי [ביתו או חנותו] לפני ששילם עבורו ואין הנוכרי מוכן לשחרר את היין עד שיקבל את התשלום, החכמים פוסקים שהיין יין נסך. הסיבה ברורה: הנוכרי עדיין רואה ביין רכושו עד שיקבל את התשלום ולכן לא יהיו לו כל נקיפות מצפון אם יגע ברכושו שלו כאשר היהודי לא שם.

ה:
ואולם, המצב אינו פשוט כפי שמשנתנו מתארת אותו. בתוספתא [ע"ז פ"ח ה"ג] אנו קוראים:

נראה שבתוספתא מוסיפים דרישה שלא הוזכרה במשנתנו: היין אינו יין נסך כל עוד הוא סגור וחתום – היות ואז יהיה ברור אם הנוכרי פתח את מיכל היין אם לאו.

ו:
בזה סיימנו, סוף-סוף, ללמוד את פרק ד'. אי"ה, בשיעור הבא נתחיל ללמוד את הפרק החמישי והאחרון של המסכת הזו.

ב-ע"ז 059 למדנו:

אני הסברתי:

במקרה של הנחתום (האופה), מותר לעזור לו להעביר את ככרות הלחם מהמאפיה לחנות שם יימכרו שהרי הנזק כבר נעשה: הלחם כבר טמא וכבר אין דרך לטהר אותו כעת.

אמנון רונאל כותב:

לעזור לנחתום, שעושה בטומאה, להעביר ככרות לחם למכירה בחנות, הרי זה לעזור לו להפיק הנאה (רווח) מסחורה שטומאה, ובכך לעודד אותו בדרכו. להבנתי, המשנה אוסרת נגיעה של "עושה בטומאה" במזון (לֹא דוֹרְכִין וְלֹא בוֹצְרִין עִמּוֹ, לֹא לָשִׁין וְלֹא עוֹרְכִין עִמּו) אך מתירה לו לשאת מזון ארוז (בחבית, בכלי או בעגלה).

אני משיב:

זה לא כל כך פשוט. אפילו אם המזון ארוז הוא עדיין יכול לקבל טומאה. (דיני טומאה וטהרה מאוד מורכבים. למדנו אותם לפרטי פרטים כשלמדנו – באנגלית – את מסכת ידים.) מה שעלינו להבין הוא שהבעיה של טומאה חלה רק על כוהנים ועל אלו מישראל שהקפידו על הדינים וההלכות המורכבים. כשלמדנו מסכת ידים הזכרנו שבתקופת התנאים החברה היתה חצויה, כביכול, בין החבר לבין עם הארץ. כתבתי שם:

כך שהלחם בו עוסקת משנתנו יכול להימכר לאנשים הפשוטים שלא קיימו את דיקדוקי המצוות. הכוהנים והחכמים היו נזהרים, ככל הנראה, והם קנו ממקורות מהימנים.